"אני כל הזמן כותב 'טו דו ליסטס', אך שום דבר לא נמחק", שר לו קונור 'ברייט אייז' אוברסט בשיר "Nothing Gets Crossed Out", כשברקע הוא מלווה בקולותיהם ובכלי הנגינה של חבריו ללייבל סדל קריק.
כוס אמא שלו. הוא גורם לעצלנים אמיתיים, כמו כותב שורות אלו ואולי גם חלק מהקוראים, להרגיש חסרי תועלת לחלוטין. איך אפשר להתבכיין על חוסר מעש, כשאתה רק בן 24 (22 בעת כתיבת השיר), יש מאחוריך כמות לא הגיונית של אלבומים, אי-פיז ופרויקטים, יש לך לייבל משלך ואתה מהווה חלק פעיל בניהולו של אחד הלייבלים העצמאיים הכי מדוברים בארה"ב.
השורה הנ"ל מאפיינת את חברי הלייבל סדל קריק, שממוקם באומהה שבנברסקה, ומאכלס המון מוזיקאים, שבלי שום קשר לגיל האמיתי שלהם, לא עברו את גיל ההתבגרות. הם אוהבים לבכות על מר גורלם, על אהבה נכזבת, ועל חיים חסרי מטרה. יש להם אג'נדה פוליטית בולטת יותר משהייתה לנוער הנרות, והם בזים לחברות התקליטים הגדולות.
הלייבל, שקרוי על שם רחוב מרכזי באומהה, הוקם ב-1993 ע"י קבוצת חברי ילדות, שבראשם עמדו רוב ננסל, ג'סטין אוברסט (אח של) וטד סטיבנס. הריליס הראשון היה קלטת ביתית, שנכתבה, הופקה ונוגנה במלואה על ידי קונור אוברסט בן ה-13, שגדל להיות הכוכב האמיתי של הלייבל.
רוב הלהקות בלייבל פועלות בעיקר בקו מוזיקלי שנע בין אינדי רוק אמריקאי, פולק, Emo, ואפילו קצת סינת-פופ בחסות ה-Faint. כולם שם מופיעים ביחד, מנגנים באלבומים אחד של השני, ודואגים לספר לעולם שהם החברים הכי טובים שיש. רובם היו ביחד באותו תיכון וגדלו באותה שכונה. אחת מהלהקות היחידות בהיסטוריה של סדל קריק שבאה מבחוץ, ריילו קיילי, פנתה בסופו של דבר ללייבל אחר ונטשה את המשפחה המורחבת של אומהה, כשכל השאר הם כלבלבים נאמנים.
וזה לא שהפיתויים לא באו, בעיקר בשנה החולפת, שהייתה מאוד מוצלחת ללייבל. הפיינט חוזרו ע"י מספר לייבלים גדולים (והחליטו להישאר בבית, בינתיים), וקונור אוברסט, נשאר בלייבל אחרי שבתחילת השנה עשה היסטוריית אינדי והביא שני סינגלים שונים לשני המקומות הראשונים באחד ממצעדי הסינגלים של בילבורד.
לקראת סוף השנה הפורייה הגיעו אלינו כמה אלבומים חדשים של סדל קריק, כשכולם נטולי הפתעות ומשמרים את חוקיות הסצנה של אומהה: הטקסטים והווקלס תמיד מזכירים את קונור אוברסט, רק קצת פחות טובים ממנו.
עוד בוואלה!
ברוקן ספינדלס, "Inside/Absent"
ברוקן ספינדלס הוא פרוייקט הסולו של ג'ואל פיטרסון, הבאסיסט שהקים את הפיינט, ו-"Inside/Absent" הוא אלבומו השלישי תחת השם הנ"ל. גם פיטרסון הושפע עמוקות מהעבודה המרובה עם קונר אוברסט ויצירתו נשמעת כמו ניסיון לשלב את סגנונו של קונור עם הפופיות של הפיינט.
בעזרת סינתיסייזרים רבים באווירת ניו ווייב, פיטרסון נשמע כמו מכשיר דיגיטלי בעולם אנלוגי. עצוב לו להיות אחד מהיחידים באומהה שמתעסק עם אלקטרוניקה, והוא מוציא את הזעם בעזרת שירה מיוסרת. יש כאן שירי אינדיטרוניקה מוצלחים כמו "Birthday" ו-"This Is An Introduction", רצועות אינסטרומנטליות מינימילסטיות כמו "Inward", וקטעים כמו "Valentine", שיכניסו אתכם לדיכאון קליני. בקיצור, זו הגרסה האינטימית יותר של הפיינט.
אורנדה פינק, "Invisible Fink"
ההרכב אזורי ריי מורכב מצמד זמרות מעולות, שהוציאו שלושה אלבומים וליוו בקולן הענוג חלק נכבד משיריו של ברייט אייז, עד שהן החליטו שגם להן כדאי ללכת סולו. לפני מספר חודשים יצא אלבומה של החצי הראשון, מריה טיילור, שהתגלה כסוכריית דרים-פופ מתוקה, שהמשיכה בדיוק איפה שאזורי ריי הפסיקו. עכשיו, הגיע תורה של אורנדה פינק, החצי השני, שלא מצליחה להתחרות בבכורה של הקולגה שלה.
בעוד שטיילור ממשיכה לשקוע בשירי דיכאון טיפוסיים של סינגר-סונגרייטרים, פינק התחתנה, התבגרה וכנראה הפסיקה להיות חלק מקהל המטרה ההולך וגדל של כדורי מרשם. היא אמרה שלום לשירי האהבה, שיתפה פעולה עם המון נגנים ועם מקהלה מהאיטי, הוסיפה נגיעות מעצבנות של מוזיקת עולם, והשירה המתקתקה שאפיינה את אזורי ריי הוחלפה בשירה שפונה לקהל מבוגר יותר.
אז נכון, הקול שלה עדיין יפהפה, ברגעים מסוימים היא נשמעת כמו שילוב בין קייט בוש לליסה ג'רמנו, ואפילו יש שירים ממש מוצלחים, כמו "Blind Asylum" המקסים. אבל שינויים יכולים גם לבאס, והיה עדיף אם הייתה מוותרת על החיפוש העצמי ועושה את מה שהיא טובה בו. זה אולי פחות מאתגר, אבל הרבה יותר מרגש.
עוד בוואלה!
עוד בוואלה!
קרסיב, "The Difference Between Houses & Homes"
קרסיב פה כבר 10 שנים, ואפילו שרק אוהבי emo מעמיקים מכירים אותם, נורא חשוב להם לחגוג, או לעשות קצת כסף כיס (תחליטו לבד). "The Difference Between Houses & Homes" הוא אוסף של קטעים נדירים וקטעים שלא ראו אור, שהוקלטו בין 1995 ל-2001. קצת מוזר, כי הרגעים הטובים של הלהקה התחילו לבצבץ רק ב-2000, ופרצו לפני שנתיים, באלבומם האחרון, "The Ugly Organ".
למרות שקשה להתעלם מהעובדה הברורה שאנו מאזינים לשאריות, ושאולי האוסף הגיע בכדי להראות לנו כמה שהלהקה התקדמה מאז ההקלטות הללו, עדיין ניתן למצוא פה נקודות אור. ההתבכיינות הלא נגמרת של הסולן, טים קאשר, בהחלט מצליחה לרגש, ואלבומים שמושפעים בכבדות מפוגאזי לרוב מצליחים להזיז לי את הראש.
השירים הישנים מזכירים את אט-דה-דרייב-אין, והחדשים יחסית קצת יותר עדכניים, אך עדיין לא מספקים לגמרי. האוסף מומלץ למעריצים בלבד, ולאחרים כדאי לשמוע את "The Ugly Organ" או ללכת ישר ללהקת ה-emo הכי טובה של סדל קריק - Desaparecidos, בה שר לו בצווחות קונור אוברסט.
עוד בוואלה!
קריטריה, "When We Break"
בשניה שכפתור הפליי נלחץ, הצטערתי על הרגע שהסכמתי לכתוב על האלבום השני של קריטריה, "When We Break". בראש הלהקה עומד סטיבן פדרסון, שהיה שותף לשלב הראשוני והפחות מוצלח של קרסיב, והאלבום שהחדש שלהם הוא לא יותר מכאב ראש פוטנציאלי.
אם קרסיב הושפעו מפוגאזי, קריטריה הושפעו ממפוגאזי ובלינק 182. כל שמיעה חוזרת של הדיסק רק הייתה מעצבנת יותר, ולא הצלחתי להבין מה מעיק יותר - השירה של פדרסון, שמנסה לקחת את ה-emo לכיוונים אפילו יותר תיכוניסטיים מהמקור, או הלחנים, שכל קשר בינם לבין מלודיה, מקרי בהחלט.
זה נורא נחמד שרוצים לעבוד עם אנשים שמכירים ולנהל לייבל כאילו-משפחתי, באמת. אבל עם כל הכוונות הטובות, זה שהם חברים שלכם מהילדות, לא אומר שאתם צריכים להוציא להם דיסק. חבל, אלבומים כאלה עוצרים את סדל קריק מלהיות לייבל קאלטי באמת.