תוכיחו!

מאחורי כל שיר יש סיפור, סיבה או אנקדוטה מעניינת; או שכך לפחות אנחנו רוצים להאמין. ולפעמים אנחנו כל כך רוצים להאמין, עד שאנחנו פשוט ממציאים ערימה של שטויות ללא כל אחיזה ממשית במציאות. עם ביקורו של פיל קולינס, שאחד משיריו גורר סיפור באמת מעניין רק לא מי יודע מה נכון, אספנו עוד כמה מהסיפורים הלא נכונים הכי מפורסמים.

שמעו סיפור. יום אחד ירד פיל קולינס לחוף הים, והבחין בחברו הטוב שטובע במים. היה שם גם אדם נוסף, שרק הביט במתרחש אבל לא ניסה להציל את הטובע. קולינס רב התושיה החליט לנקום באותו אחד שעמד מנגד. הוא ארגן הופעה בעיר מגוריו של אותו אדם, ושלח לו באנונימיות כרטיסים לשורה הראשונה. ואז, ברגע ששר את השורות המרשיעות מהשיר "In the Air Tonight" נדלק ספוט מבהיק על הבחור והלבין את פניו ברבים. הו, אילו רק נקמה מתוקה היתה יכולה להחזיר את חברו של קולינס לחיים.

לסיפור המצוץ הזה כבר יש רגליים כל כך יציבות בקרקע, עד שאפילו אמינם ציטט אותו בשירו "סטן". קשה לדעת מאיפה צמח, אולי מאנשים שהבינו את מילות השיר בצורה בסיסית מאד ואז הוסיפו להם עיטורים כיד הדמיון הטובה. קולינס עצמו הכחיש פעמים רבות את הבדותה הזו, וידוע לכל שאלבום הסולו הראשון שלו, ממנו לקוח השיר, עוסק כולו במערכת היחסים שהתפרקה עם אשתו. ואם אתם לא מאמינים, תשאלו אותו בשבוע הבא בבלומפילד.

שבת בצהריים, "גל ירוק בגלי צה"ל" בין "ניצוצות" ל"ים של דמעות" נכנס אריאל זילבר ושר: "ואיך שלא אפנה להיות, תמיד איתה ארצה להיות". השיר יסתיים, הקריינית תפתח מיקרופון ותגיד: את שיר האהבה המקסים הזה, כתב אריאל זילבר לכלבה שלו, כן! לכלבה שלו אותה הוא כנראה מאוד אוהב, וגם אנחנו אוהבים אתכם חיילי יחידת קרק"צ מביר ג'יחרי".

כן, זה יושב לא רע על כלבה - "שומרת אמונים", "לא מתרוצצת בגנים", "מחכה לי בלילות" וכו'. וזה באמת אחלה סיפור שמאפשר לקריינים להגיד משהו שהוא לא דיווחי תנועה. אבל מה לעשות שככה אריאל ראה את היחסים שלו עם האישה שלה כתב את השיר - נאמנה ומחכה. האמת היא שרק לאחרונה הוא הצהיר בראיון, שאין לו מושג מאיפה הגיעה האגדה הזו ושמעולם לא הייתה לו כלבה.

בזמן מלחמה צועד חייל לתוך עיירה כשעל גבו הוא נושא חייל פצוע. אנשי העיירה מציעים לו את עזרתם, אולם הוא משיב להם "הוא לא כבד, הוא אח שלי", למרות שבינתיים החייל הפצוע כבר מת מפצעיו. יפה, נכון? במיוחד כשהשיר, שיצא ב-1969, התחבר נהדר לתמונות של חיילים אמריקאים פצועים שזרמו מוויטנאם.

שם השיר מגיע ממקום שמרוחק מאד משדות הקרב, מקהילה בשם Boys Town שהקים ב-1917 כומר קתולי בשם אדווארד פלאנגן. האב ראה בעיתון איור שבו איש נושא את רעהו על כפיו, עם הכיתוב "He ain't heavy father, he's my brother". פלאנגן חשב שהאיור משקף את רוח הקהילה שלו, קיבל אישור להשתמש בדימוי - והאחים הונצחו בפסל שלאחר מכן גם הפך ללוגו של הקהילה. חבל, כי השיר הזה הפך מלחמת ויטנאם לכל כך הרבה יותר אסתטית.

ג'ניס ג'ופלין, ג'ים מוריסון, ג'ימי הנדריקס, קורט קוביין – כולם מכירים את הסיפור על הגאונות שבערה מהר וחזק בדלק של הרס עצמי. לנו יש את זוהר ארגוב ומייק ברנט. ומאחר ש"איך הוא שר" מספר על אחד ששר בבתי הכנסת, הפך לכוכב, התמכר ל"לבן" שזרם בעורקיו, ובמקום להמריא איתו נפל ומת, הניחו כולם שמדובר בשיר שמוקדש לזוהר ארגוב. האמת, גם בעינינו זאת הנחה הגיונית למדי, במיוחד עם שורה כמו "מה נשאר מהזוהר". רק שדני רובס מעולם לא אמר שהשיר נכתב על הג'אנקי הכי מפורסם במדינה, ויש לנו אנשים שיעידו בשבועה כי היו בהופעה שבה רובס אמר במפורש שהשיר לא נכתב על זוהר.

השיר הכי מפורסם של קרלי סיימון עומד על משענת רצוצה של כשל לוגי חמור. "אתה כל כך יהיר, אתה בטוח שהשיר הזה הוא עליך". כאילו, דהה, השיר הזה הוא באמת עליו?! אולי זו גם הסיבה שיותר משלושים שנה אחרי שהוקלט, סיימון עדיין מסרבת לגלות על מי נכתב השיר – ג'יימס טיילור, וורן ביטי או מיק ג'אגר, שגם משתתף בקולות הרקע. רוב האנשים מניחים במידה גמורה של בטחון, שביטי - רב-שגל הוליוודי בדימוס, הוא האייטם הלוהט של השיר. אולם סיימון הסתפקה בפיזור רמזים מערפלים, וכנראה שתיקח עמה את הסוד לקבר. (ערוץ E! שיסקר את הלוויה, יחפש מן הסתם קלוז אפ על פניו המקומטות של ביטי, פריים שיזכה לליווי מוזיקלי של.. נחשו איזה שיר).

הצירוף של שיר מרגש, יחסים לסביים, וקהל קצת אובססיבי הם מתכון בטוח לאחלה אגדות אורבניות. "כשזה עמוק" מספק אפילו שתיים כאלה. אגדת הדילדו ("כשזה עמוק עוצר כל העולם ואת קוטפת כוכבים"), ואגדת הקוק ("לתמונה נוספו המון צבעים", "ובפנים שוב שלג יורד").

במקרה הזה, אם נאמר את האמת, אין לנו דרך לסתור את הסיפור הזה. אף אחד לא שאל (וכנראה גם לא ישאל) את קורין בראיון: "תגידי כתבת את זה על סמים או על ויברטור?. אבל ההגיון הבריא גורם לנו לומר: נו באמת! תרגיעו את עצמכם, לא כל לסבית מאוהבת בדילדו שלה ותיאוריית הקוק גם ככה די קלושה. או במילים אחרות, אולי לא תהיו כאלה סוטים דוחים ופשוט תיהנו משיר אהבה פשוט ויפה?

אחד הדברים הראשונים שלומד כל אדם בבית ספר, קצת אחרי השיעור על "יש להם 22 מדינות", הוא ש"לוסי אין דה סקיי" הוא מסר מקודד לשימוש בסמים הזייתיים, ושם השיר הוא בעצם ראשי תיבות של ההלוצינוגני המוביל של הסיקסטיז, LSD.

הביטלס מעולם לא הכחישו שמילות השיר מבוססות על חוויות חומצתיות, אולם הם בהחלט הכחישו שגם שמו של השיר הוא דחקה פנימית שכזאת. הסיפור האמיתי נשמע אולי תלוש, אבל יש לו סימוכין. מדובר בעצם בצירוף מקרים תמים: ג'וליאן, בנו של ג'ון, חזר מהגן עם ציור שבו צייר את חברתו לגן, לוסי או'דונל, והסביר לאביו שבציור רואים את "לוסי בשמים עם יהלומים". ג'ון חשב שיש לו יופי של שם לשיר ביד, ורק אחרי שיצא האלבום הופנתה תשומת ליבו לכך שראשי התיבות של שם השיר הן סם הזיה פופולרי. הוא דבק בסיפור הזה עד מותו, וגם פול מקרתני מגבה אותו. לפחות בעניין הזה.