וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

סטירה פנימית

ניצן אדרי

3.3.2006 / 11:37

ניצן אדרי על החדש של סגול 59, שגולש לצד האפל של ההיפ-הופ ועדיין יוצא מנצח. ככה זה כשהפכת למפורסם בכח

חן רותם – או, כפי שהוא אוהב לכנות את עצמו, סגול 59 – חנג' ירושלמי שקנה את תהילתו הארצית בתקרית האלימה עם יואב "הצל" אליאסי, הוא ללא ספק אחד הראפרים השנונים המכתתים רגליהם בסצינה המקומית. לא שזה כזה אתגר. במקום בו חרוזים חצי אפויים כמו אלה של הדג נחש זוכים לתואר "היפ הופ אינטליגנטי" רק משום שהרהיבו עוז להביע עמדות חצי שמאלניות, אין ממש ספק בדבר מיקומו על המפה של רותם, האם-סי היחיד בארץ שיכול להפגיש בשורה אחת את דיוויד מאמט וגדעון סאמט. אבל הרבה לפני ההיפ הופ עצמו, מעמדו של סגול בעקבות התקרית המיתולוגית ההיא משחק לטובתו, בין אם ירצה ובין אם לא (והוא בטח לא): אמנם בסך הכל ההתנהלות שלו סביב כל הפרשה היתה מעט מבולבלת, אבל קשה להתחמק מהמעמד הסמלי בהתנגשות הזו בין אליאסי, בריון מוזיקלי ניאנדרטלי שבטח כבר מחכה לי ברגעים אלה מאחורי הדלת, ורותם, נציג ההיפ-הופ השפוי של העיר הקדושה, שמאחוריו כבר מתחממים דורות נוספים של כשרונות בוהקים. זה כבר ממש לא חידוש לציין שמפת הסצינה בארץ דומה, פחות או יותר, למפת הגלקסיה בפתחו של הפרק הרביעי (הראשון שצולם) בסאגת "מלחמת הכוכבים" – האימפריה ניצחה, יותר ויותר צעירים בוחרים בצד האפל המונהג ע"י דארת סאבלימינל, ואבירי הג'דיי הולכים ופסים מן העולם. ההתנגשות בין סגול והצל, חדשות-של-אתמול ככל שתהיה, סימנה רגע די משמעותי במאבק בין האימפריה ואבירי הג'דיי, וסימנה את רותם, בעל כורחו, כנציג המובהק של הצד המואר, או לפחות כמי שנגרר בעל כורחו לעימות חזיתי עם עוזרו של הלורד סית. אכן, ימים שחורים.

"היפ הופ איינשטיין", החדש של הסגול, מגיע עטוף כולו במודעות לגודל המעמד. סגול 59 הוא כבר שם הרבה יותר מוכר מבעבר ("אולי תיתן לי כאפה תהפוך אותי כוכב" היגג שי 360, ראפר מוערך יתר על המידה, בדואט שלו עם אליאסי), ורותם יודע את זה. האלבום הנוכחי שלו הוא הזדמנות די נדירה לקחת מוצר היפ הופ עברי אינטלגנטי ולהציע אותו להמונים. השאלה היא אם השיקול הזה לא משבש את האיזון של האלבום וגורר את יוצרו אל הצד האפל.

קודם כל, זה הסגנון שדי התהפך על ראשו באלבום הזה. האלבום הקודם של סגול באן-אם-סי – שהסגול נותר שם כשריד לימי אודיו קולאז', המחלקה האלטרנטיבית המנוחה – השוויץ מאוד בנטיות האולד-סקוליות של רותם, והתגאה בשימוש בחומרים הבסיסיים ביותר של ההיפ הופ, כולל כמה ביטים שחוקים למדי שדי-ג'יי קארס (משת"פ ותיק של הסגול) הפגין עליהם את כוחו, והרבה מאוד סימפולים של חטיבות נשיפה קלאסיות מהסבנטיז. הפעם הנטיות האלה מקבלות ביטוי אפסי, בעיקר בקטעים שהופקו על ידי קארס, ויתר האלבום מוקדש לשיתופי פעולה עם מפיקים בעלי רגישות אסתטית שונה בתכלית: פוליאנה פרנק עושים עם "הדלת" את המשחק הפסיכדלי-טריפ-הופי המוכר שלהם, The Models לבית אק דק, עוד קבוצה ירושלמית איכותית, לוקחים את "רק האם-סי" לטיול באייטיז כמו שרק באק דק יכולים, ואורי שוחט, שהפיק כמה מהשירים הטובים באלבום – כולל שיר הנושא ו"קרוב לקצה", קאבר לאחד מקטעי ההיפ הופ הגדולים בכל הזמנים – פשוט מפגין כהרגלו וירטואוזיות מלאת ברק. הערבוב של כל החומרים האלה לא באמת מתחבר ולא שואף להתחבר לתמונה אחת; האקלקטיות כאן היא, כנראה, סוג של נקודה, כשהשמן שאמור לגלגל את הצירים של האלבום הזה הוא הטקסטים. כיוון שהטקסטים מוצלחים, זה עובד מצוין לאורך מרבית האלבום, בערך עד הטרק השמיני, "מאמא מה תעשי?".

בואו נדבר רגע על "המאמא" הזאת. המדובר בסוג של חינגת היפ-הופ מזרחי מתאמצת א-לה הישראלים, שבאופן די ברור מנסה לקרוץ למכנה המשותף מלמטה, והאירוניה הספק הפוך-על-הפוכית המבצבצת מפינותיה רק מחזקת את התחושה שהסגול לא כל כך "משתין על הפלייליסט" – כמאמרו באחד השירים – כמו שהוא מחרבן עליו קוביות זהב.

למזלו של הסגול, האלבום לא ממשיך באיזה קו סל-אאוט מובהק מאותה נקודה ואילך, והלקטנות הסגנונית ממשיכה לתת בו את הטון, אבל "מאמא מה תעשי?" הוא אינדיקציה לבעיה כללית יותר של סגול כאם-סי. הכתיבה שלו אמנם באמת חריפה, שנונה ולהטוטנית, אבל יש בה גם משהו מאוד מכני ומודע לעצמו, וכשהוא נגרר לנסיונות עם כוונה ברורה מדי – כמו המנון המסיבות הנ"ל, או "שיר אהבה רימיקס", או "חי בסרט" היעכנאי קמעה – הוא בסכנה של הפיכה לסוג של טרחן. כמעט כל הטקסטים שלו יושבים על איזשהו רעיון טקסטואלי בסיסי, אבל הברק שלו מתגלה דווקא כשהוא זורק לעזאזל את הפלטפורמה ובורח הצידה, להסחות דעת שנונות. בגלל זה קשה להצביע על השירים המצוינים ב"היפ הופ איינשטיין". נדמה כאילו הטוב באלבום הזה הוא לא ברעיונות של השירים – לא הטקסטואליים וגם לא תמיד המוזיקליים, דוגמת הסימפול השופוניסטי של "ניקוי ראש" בסינגל המוביל "אז במצב הנוכחי" – אלא בהגנבות שמסתתרות מתחת לשירים, בחרוזים הסליזיים שלאו דווקא יושבים בול על השיר, באפקטים שבאים משומקום, בסימפולים העקומים יותר. המסגרת האקלקטית היא, לפיכך, בחירה טובה בעבור רותם, שדוחס שכבה שלמה של רעיונות מתחת לרעיונות הגלויים באלבום הזה, ומצליח למרות הנפילות להפיק כאן את היצירה הכי מגניבה שלו עד עכשיו. הוא עדיין לא נקי ממחלות ילדות, אבל הוא בדרך לשם, ועל הדרך הוא יצר את אלבום ההיפ הופ הישראלי המצוין הראשון לשנת 2006.

אה, ואם המטרה באמת היתה להיכנס לפלייליסט של גלגלצ, אז מזל טוב, זה הצליח. הוא נכנס.

סגול 59, "היפ הופ איינשטיין" (אן-אם-סי)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully