סינגולדה

בימים אלה ממש יוצא לחנויות האלבום החדש של הדג נחש, הרכב הדגל של ההיפ-הופ השמאלני בארץ, כאשר הוא מלווה בשתי הצהרות מצד היוצרים: 1. חאלס עם הפוליטיקה. 2. חאלס עם הלהיטים. הסינגל השני מתוך "בעזרת הג'אם", שיוצא בסמיכות מכוונת לצאת האלבום עצמו, בהחלט עונה על שני הקריטריונים הללו – הוא לא פוליטי, והוא לא להיט. אם באלבומים הקודמים של הדג יכולתם לחלץ בקלות לפחות שלושה להיטי באנקר, כאלה שיושבים על ביט fאנקי צלול ומגישים מסר כתוש דק-דק לטובת הרדיו, הרי שחרורו של "הנה אני בא" לרדיו מעיד על סדר יום חדש בהרכב.

ההפקה הפסיכדלית הסמיכה קורצת הרבה פחות להרגלי ההאזנה בכבישי הארץ ויותר לרחבת הריקודים, והטקסט האישי – שהקרדיט עליו הולך ל"גיא מר והדג נחש", כלומר, שאנן סטריט תרם לו רק תרומה משנית – לא מתלטף עם ימי הבחירות שבפתח. כמי שמעולם לא התחבר לשמאלנות השטחית והמכובסת של הדג, אני בהחלט רואה במהפך הזה שינוי לטובה. טקסטים עם פחות יומרה מאפשרים להסיט את הדיון בחזרה אל הדג נחש כהרכב גרובי מגנובי, שנמצא – אם לשפוט על פי "הנה אני בא" – בצומת מעניין מאוד.

לא כל-כך ברור אם זה דבר חיובי או שלילי להגיד על הסינגל החדש של נורית גלרון, שהוא נשמע לגמרי כמו נורית גלרון. מצד אחד, זמרת מבצעת שחוזרת לשטח אחרי הפסקה ארוכה מאוד, ומסוגלת לתת לשיר את הצבע שלה באופן מיידי כל כך, בטח יודעת מה היא עושה. מצד שני, העובדה שהשיר השני מתוך האלבום הקרב, "מה השמיים נותנים", נכתב על ידי שילה פרבר, מעידה, אולי, על כך שגלרון רצתה דווקא להתנער הפעם ולהישמע יותר צעירה. והרי, לשם מה לך הפסקה גדולה כל כך אם את מתכוונת לשוב בדיוק כשם שהגעת?

"אתה משתחרר" נשמע כמו משהו שהיה להיט רדיו ענק לפני 10-15 שנה. יזהר אשדות, אלוף בהפקות חסרות פנים, עטף את גלרון – במקצוענות האופיינית לו – ברוק מיינסטרים עברי לפי הספר, כזה שעושים כאן היום הרבה פחות מאשר פעם, אבל עדיין עושים קצת יותר מדי. התוצאה היא שיר בלתי מזיק בעליל, אבל גם די חסר זהות, שלא עושה לגלרון בושות, וגם לא ממש עושה לה שום דבר אחר.

אני לא יודע מה אתכם, אבל בשבילי, סינגל של שחר אבן-צור שעונה לשם "רוקנ'רול" זה כמו סינגל של נעמי בלומנטל שעונה לשם "יושרה". אם יש דבר אחד שאבן-צור לא מבין בו, זה רוקנ'רול. שלא תבינו לא נכון, מדובר במוזיקאי מוכשר, מתופף טוב, מלחין לא רע בכלל וכו'. אבל אם יש דבר אחד שאבן-צור לא ידע לזהות, גם אם יוסיפו לו כיתוב תמונה מלמטה, זה רוקנ'רול. למעשה, הקו המקשר המרכזי בין קריירת הסולו שלו ובין עבודתו במסגרת מוניקה סקס (לפחות בשני האלבומים האחרונים) הוא הנטייה של שני המפעלים הללו לקחת את המושג רוקנ'רול ולעקר אותו מכל זן אפשרי של ביצים.

כמובן שה"רוקנ'רול" בהקשר הנוכחי הוא אירוני. פוזות גיבור הגיטרה על עטיפת הסינגל מחויכות, והשיר עצמו שם ללעג את עצם רעיון הקיום של רוקנ'רול בארץ זבת חלב ובירה. אבל האירוניה הזאת מעצבנת, בעיקר משום שאפילו בשיר חצי פרודי, שמאפשר לאבן-צור לשחרר קצת רסן ולהתחרע, הוא עדיין מתעקש להישמע חמוד כמו דובי. בראש ובראשונה זו ההפקה הביתית המתחכמת, עם חטיבת הקצב המצחיקה, שהופכת את "רוקנ'רול" מתרגיל סגנוני עם פוטנציאל לסתם בדיחה תפלה.

איקרוס הם הרכב חדש ומסקרן שצמח בתיכון עירוני א' בת"א – בית הגידול של זקני צפת, ולהבדיל, גם של נערי פוסטר. ההפתעה ב"מברשת שיניים" – וגם בשיר הקודם ששחררו, "אולי ביום אחר" – היא שיחסית להרכבים הקודמים מאותו בית מדרש, איקרוס לוקחים את עצמם נורא ברצינות. למעשה, כובד הראש הקיומי של איקרוס מזכיר יותר את אביו של הסולן, המחזאי שמואל הספרי, מאשר את הפוזה התל-אביבית של בית הספר לאמנויות. לא שזה רע להיות כבד לפעמים; מחויבות הרת גורל למעשה האמנותי היא לבטח נקודת זכות, ולא משנה מה יש לרועי "צ'יקי" ארד לומר בנושא. אלא שהיעדר ההומור ב"מברשת שיניים" נגרר לכיוון מעט אבסורדי מדי. על מה העצב הקיומי כאן? על זה שצריך לקום בבוקר ו... לצחצח שיניים? מי כמוני יודע שזה קטע קצת מבאס, אבל מכאן ועד "נסרי אותי, שפשפי אותי/ נקי אותי מכל מה שיש בי/ שפכי חמתך על החיידקים" עובר איזה גבול דק של מודעות עצמית מינימלית. כל זאת מבלי להכחיש שאיקרוס נשמעים לא רע, ועם קצת פחות פוזת דיכאון הם עשויים אפילו להישמע טוב.

האמת שכבר די נמאס לפרגן לראפרים ירושלמיים, אבל מה לעשות שלפעמים סטיגמות הן גם נכונות. קודמן, הלא הוא איתן נחמיאס, מוכר לחלקנו מתרומתו כפריסטיילר ל"עסק שחור", ומתעתד להוציא אי-פי סולו ראשון בחודשים הקרובים. "גם אני רוצה להיות ראש ממשלה" שלו הוא אפילו קצת יותר מאשר יריית פתיחה חמודה; למעשה, מדובר בקטע הראפ-רוק הכי אפילפטי ומכוסח שנשמע במקומותינו מאז אלבום הבכורה של השב"ק. על ריף מטאלי כבד ועצבני מושיב קודמן את הפלואו המשונה שלו, שמראש אמור, כנראה, להיות חצי בדיחה, ויורה באקראיות חיצים סאטיריים לעבר הפוליטיקה הישראלית, כמו גם לעבר סצינת ההיפ-הופ המתלהבת מעצמה. ברשימת התודות על עטיפת הסינגל, אגב, מודה קודמן בין היתר לשאנן סטריט והדג נחש, אבל גם לביסטי בויז ולאול' דירטי באסטרד, מה שיכול אולי לתת לכם תמונה כללית של רוח הדברים.