ניל דיאמונד

כל מי שעוקב אחר צאתם של אלבומים ישראליים חדשים בשלוש השנים האחרונות, יודע שישראלים המבצעים את שיריהם בשפת ניכר הם לא בדיוק חידוש, אבל אפילו בתוך כל טרנד האנגלית המקושקש קמעה, שהביא עלינו משהו כמו עשרה אלבומים מוצלחים ועוד מאתיים קוראי פיצ'פורק נלהבים מדי, נישת הסינגר-סונגרייטר היא החרושה והשחוקה ביותר. ניימדרופ מרוסן יציף שמות כקאטמין, יהודה לדג'לי, עמית ארז ועמרי לוי – כולם אמנים צעירים ומוכשרים הנאבקים נואשות על תואר אליוט סמית הישראלי. בקיצור, אדמה חרושה.

אבל גבע אלון – בימים כתיקונם סולן ומנהיג הפליינג בייבי, וגם הגיטריסט של שי נובלמן, ארקדי דוכין ועוד – חומק משדה הקרב הזה בקלות. אלון אמנם כותב שירים שקטים על גיטרה, אבל הוא ממש לא רוצה להיות סמית. אם כבר, אלון מושפע מניל יאנג, והרוק הדרומי המיוזע באלבומי הסבנטיז הגדולים שלו. ממש כמו בשירים שלו לפליינג בייבי, מציע אלון ב"ימים של רעב" אווירה גברית ומחוספסת, עטופה בעבודת גיטרה (מרשימה מאוד, אגב) שמרפררת קצת לבלוז והרבה לקאנטרי. השירים שלו כמעט תמיד כתובים היטב, מופקים לעילא ומוגשים על פלטפורמה נכונה ומהוקצעת, וגם זה נותן לו פור על רוב הסינגר-סונגרייטרים המקומיים, שמסתפקים בהקלטת קיובייס/פרוטולס במרתף הבית בחולון.

ובכל זאת, משהו חורק בבכורה הסוליסטית של גבע אלון. אמרנו מושפע מניל יאנג? קבלו תיקון: מושפע מאוד. מאוד מאוד. בעצם, אם לנסות לייצר רגע הקבלה מילולית חזותית, אלון מושפע מיאנג מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד (מאוד). למעשה, אם יאנג לא היה עדיין חי וקיים וכותב שירים, היתה עשויה לעלות השערה כאילו אימץ סנדק הגראנג' זהות בדויה, גויר כהלכה ונסע לכבוש את ארץ הקודש. הכל שם: ההרמוניות העדינות, הסגנון והמנעד הווקאליים, האמריקנה המהדהדת ברקע ואפילו עולם הדימויים הטקסטואלי, על כל מראי המקום שרק סאותרן מן קנדי אמיתי יכול לחלום. בשיר הראשון זה מפעים, בשני מרשים, בשלישי מעניין. בשיר הארבע עשרה זה כבר נשמע כמו חיקוי בוטה. אמנם לא מדובר בהפתעה גדולה, אחרי שהפליינג בייבי הריצו ערבי מחווה ליאנג, וגם אלבומיהם התנהלו בגבולות גזרה דומים; ההבדל הוא שבקונטקסט של טריו רוק כאסחיסטי, השירים של אלון הם רק מצע בסיסי, כזה שמתלבש עליו עולם שלם וחדש של רוק אחר, מודרני יותר, כמעט פאנקי. "ימים של רעב" מפנה את הדינמיקה הצפופה לטובת אמירה אישית, ואת האמירה האישית הזאת כבר אמר מישהו.

יבואו ויטענו המסנגרים שמה שאלון עושה הוא כבר מזמן לא "ניל יאנג", משום שהתרומה של יאנג לעולם הרוק השתרשה כל כך לעומק שהיא כבר מופקעת מידיו ומייצגת זרם קיים, בעל זכות קיום אוטונומית. יכול להיות שזה נכון, ועדיין יש סוג של תחושה מלאכותית סביב המוזיקה של גבע אלון. הוא יוצר מלודי מאוד נעים ומעניין, אבל משהו בעולם הפנימי שהוא מציג נשמע גנוב, או לפחות מבוסס מדי על עולם הדימויים המקובלים של הרוק. מהבחינה הזאת, "ימים של רעב" מתנגן פחות כמו יצירה אישית כנה ויותר כמו תרגיל סגנוני. זה אמנם תרגיל סגנוני מאוד מעניין, עשוי היטב, מעורר הערכה ואפילו התפעלות – בניגוד, למשל, לקלישאות הרוק החבוטות של בוטן מתוק בקרקס, ההרכב של בסיסט הפליינג בייבי גדי אלטמן – אבל אין בו לא מקוריות של ממש ולא נפח רגשי, ובמובן הזה הוא מפספס. לא אכזבה מרה, בטח לא כשלון, אבל כן החמצה מינורית של יוצר סופר מוכשר, שעוד יוציא אלבומים יותר טובים בעתיד.

גבע אלון, "Days Of Hunger" (התו השמיני, Blue Sun)