סם מסוג מריחואנה

בשנת 1936 ביים לואיס ג'יי גאזנייר סרט שמומן על ידי הרשות האמריקאית למלחמה בסמים שנקרא "Reefer Madness", או בעברית חופשית "שגעת המריחואנה". בסרט, שהוסווה כסרט אינפורמטיבי המבקש לספר להורים את כל האמת על גראס, נראית קבוצת צעירים שמאבדת את עשתונותיה לאחר צריכת קנאביס ממוצעת (בכל זאת, מישהו בממשלה היה צריך להילחם במגדלי המריחואנה, בשם הקרטלים של מגדלי הטבק ומפיצי האלכוהול). ברבות השנים הפך הסרט לקאלט הכרחי בקרב סטלנים באשר הם, ובשנה שעברה הוא אפילו זכה לרימייק חביב וקאמפי, שמשתלח במוסרנות הצבועה של המקור.

והנה, בתזמון סמלי לקראת חגיגות השבעים ל"שגעת המריחואנה", הגיחו צמד כתבות שפרסמה בחודש האחרון ורד לוי-ברזילי במוסף "הארץ", והחזירו אותנו, אחרי שכבר נבחר בארה"ב נשיא ששאף אבל לא הכניס לריאות, עשרות שנים אחורה מבחינת הגישה והפתיחות. לגראס, טוענת לוי-ברזילי, יחסי ציבור משיחיים כמעט, שמגנים עליו ושומרים את תחלואיו בקרב קהילת המשתמשים. היא, והמוסף שעומד מאחוריה (שלפני עשור טען שאין דבר כזה עישון פאסיבי), לעומת זאת, שואפים לנתץ את התדמית הטובה שצברה המריחואנה במשך השנים, ולספר לנו את האמת המרה עליה.

האמת היא שעם התוכן היבש של הכתבה אין כמעט בעיה - גראס ונגזרותיו עלולים לעורר פסיכוזות בקרב משתמשים רגישים במיוחד. חומר פסיכואקטיבי, מתוקף היותו כזה, עלול לגרום לשינויים תודעתיים ברמות משתנות אצל אנשים שונים, וישנם בארץ מרכזי טיפול שמתמודדים עם משתמשים כאלו מדי יום ביומו. לצערנו הרב, חלקם אף נוטלים את חייהם בידם.

הבעיה היא שהשורה התחתונה שלה היא דמגוגית להחריד, ריאקציונרית (כפי שהיא עצמה מעידה על עצמה במהלך הכתבה בטון מליצי) ובטח שלא מאפיינת מגזין כמו מוסף "הארץ", אלא נראית כאילו נשאבה על ידי סוס טרויאני מתוך מאגר כתבות ישנות של "7 ימים". לקחת את סיפור התאבדותה הטראגי של הגר אדולנד לכתבת המשך המתארת את עוצמתו של הגראס בימינו והסיכונים שהוא עלול לגרום, תוך ניסיונות לגרום לפרנויה בקרב הורי ישראל, שלא יודעים שהחומר שבהם משתמשים הילדים שלהם, הוא לא העלים התמימים שהם עישנו בשנות השישים, הוא לא רק תמוה בהקשר של "הארץ", אלא גם חסר אחריות במידה רבה בארכאיות שלו.

מלבד פאניקה כללית בקרב ציבור ההורים, שמחפשים כרגע תסמיני שימוש בסמים בארשת פנים מודאגת ולב רועד, בדומה לתשדירי שירות של אל-סם מלפני עשרים שנה, או הרצאות של "מומחים" בבתי הספר התיכוניים, לא ברור מה מטרתה של הכתבה. החד צדדיות בה היא נוקטת שוללת לא מעט פרדיגמות מתקדמות ונאורות יותר, שבהן הסמים והשימוש בהם נלקחים בחשבון כגורמים שנמצאים בחברה, והפתרון הוא הניסיון להתמודד עם הבעיה ולא לטמון את הראש בחול ולומר שהיא לא צריכה להתקיים. התיוג המחודש של גראס על פי "הארץ", כסם מסוכן מדרגה ראשונה, הוא חזרה על הטעויות הכי הבסיסיות שעשו מתנגדיו ברבות השנים, ובראשן אותו פוטומונטאז' דבילי בו ג'וינט הופך למזרק (ולמעשה יוצר מטאפורה, על פיה מי שלא קרה לו כלום אחרי שעישן שכטה, יצא נקי גם אחרי הזרקת הרואין לווריד גב הרגל). החד צדדיות הזו, שמהר מאוד הפכה להיות בעוכריו של ארגון כמו אל-סם (עם סיסמאות דו משמעיות מנצחות כמו "סמים מסוכנים – לחופש שלך!"), היא מרגיזה ומפחידה כאחד.

איני מתכוון להקל ראש באותם מקרים בהם שימוש מופרז בגראס גרם לבעיות נפשיות, אבל זוהי למעשה תולדה של אותה תפיסה מיושנת וההפחדה הגורפת לגבי השימוש בסמים. אותה אטימות שממנה הגיעו חוליות משטרה למסיבות טראנס, סגרו אותן בברוטאליות ושלחו מאות דלוקים לנהוג בכבישים. אין טעם להתעלם מהנוכחות של הסמים; אין טעם לגרום לפאניקה יתרה. טוב יעשה מוסף "הארץ" אם ייקח עליו את המשימה החשובה של חינוך נכון והגברת המודעות לסכנות הטמונות בשימוש בכל החומרים הממכרים או הלא חוקיים – אלכוהול, גראס, GHB, אקסטזי או חגיגת – בלי התלהמות מגוחכת וחסרת פרופורציות. עצות של מה, איך ומתי לעשות, יהיו הרבה יותר אפקטיביות מהאצבע המנפנפת את ה"נו-נו-נו" הישן והנושן. מצד שני, יכול להיות שאלו סתם הזיות של נרקומן.