אלו, בובה

באייטיז היה הרבה יותר קל להיות מגניב, או לפחות לשוות לעצמך דימוי סופר מעודכן בקשר לסודות הטמונים כפנינים בתעשיית המוזיקה שלרוב נהגה בכפיות טובה לאנשים מישראל המבודדת. אז, כשדייויד בואי עוד נחשד כנגוע באנטישמיות, היה קל יותר לשמור את האמת קרוב ללב ולהרגיש לפרק זמן קצר הכי מיוחד בעולם, רק מפני מכיר בעל פה את השירים שעוד מספר חודשים (אז זה לקח הרבה זמן) כולם ידברו עליהם. יודעי הח"ן היו נפגשים במקדשים (שנסגרו כולם עם כניסת הניינטיז) כמו בית התקליט, אלגרו ופאז, וניסו להשוויץ כל אחד בידע שלו, שנסמך ברובו על גזירי מגזין שכבר עבר יותר מדי ידיים עד שהגיע מסמורטט לידיים שלך.

חרא תקופה, מה אני אגיד לכם. בטח כשהדבר שגרם לאנשים להרגיש מיוחדים ב-87' היה להביט בגבו השעיר של האדון מעטיפת "Come on pilgrim" של פיקסיז, ולדעת שהם הראשונים להגיד את השם שכעבור שלוש שנים מתוקות-מרירות יוזכר אפילו בשעות היום ברדיו הישראלי (וכמובן שזה היה הזמן בדיוק לעבור הלאה ללהקה הבאה). ככה זה עבד אז. ככה זה ממש לא יכול לעבוד היום, תודה לאל.

אלו בלאק, אחד הסודות הכי נעימים של המוזיקה השחורה, שהוציא בסוף מאי את אלבום הבכורה שלו (בארה"ב הוא יצא בעוד חודש בדיוק) הצליח בעזרת החיבור המהיר להפוך מסוד כמוס לחמור ולסוס, למי שמתנוסס בגאון באתר תוכן ישראלי כמבשר בשורה מוזיקלית חדשה בכל הקשור לזרמים השחורים, או לפחות לראשון שהצליח להתיך את כל הטוב והבלתי צפוי שיש בפריק פולק לתוך כל השחור שהיה פעם בהיפ הופ. והוא טוב. יא חביבי כמה טוב. טוב עד כי נדמה שנדב רביד, היה צנוע במלותיו כשסיפר עליו במסגרת המיקסטייפ שלו ממש כאן לפני כשבועיים, והיה הראשון לספר לכם על הכשרון שנשפך לאלו מהידיים.

אז מה יש בחצי הצמד Emanon שהיה אחראי עד עתה בעיקר לצדדים הווקאלים/מילוליים והחל פתאום לקחת כל כלי שיחפוץ ולהפיק ממנו צלילים ומנגינות? כה יפות מנגינותיו וערב קולו עד כי אוזניו הכרויות תמיד של פינאט באטר וולף גרמו לו להחתימו במיידי ללייבל המעולה שלוStones Throw , שממשיך לדחוף את הגבולות עם מוזיקה שעושה את זה הכי טוב בעולם.

מעבר לכשרון, בלאק בא אחרת לגמרי, במילים, באיך שהוא שר ובעיקר ברגש אותו הוא מביע, כך נדמה, ללא קשיים מיותרים. ראבאק, באמצע שיר פתייני מתוגבר בחצוצרות שהפיק יחד עם J.Rawls (עוד נשמה פצועה של ההיפ הופ), הבנאדם מתחיל לדבר לצ'יקה שלו בספרדית שוטפת וגרובית למהדרין. ועם זה לא מספיק אז ברצועת הבונוס, קאבר ל-"Ordinary People" שירו המצוין של ג'ון לג'נד - מי שבטח יתבאס לאללה שישמע את האלבום הזה, הוא עושה כבוד לאנשים בכל המדינות שדוברות ספרדית באותה קלילות בה מייק פאטון מסיים (עוד) פרוייקט.

עד שמגיעים לקטע הזה, ולקטע ספרדי נוסף, מעצבן הרבה יותר, אלו בלאק (הוריו הגיעו מפנמה) מגיש לנו את עולמו, כפי שגילה אותו לא מזמן, על מגש כסף עגול ומבהיק, עמוס בשירים, מחשבות, יכולות נגינה ובעיקר המרכיב הסודי שהופך תבשיל ממוצע לטעים לאללה - טריות. הפרשנס של אלו ביחס שלו לאר'נ'בי, היפ הופ כפי שהוא רואה ובעיקר שומע, מזכירים במשהו את מה שקרה לדבנדרה בנהארט כשלקח בפעם הראשונה גיטרה ליד. קסם באוזניים. ולאורך 16 השירים באלבום הוא לא חוזר על אותו קסם פעמיים, אלא מגלה עוד טפח מבלי להסתיר דבר ממה שכבר שמענו.

זה יכול להיות אר קלי במצב צבירה אנדרגראונדי לחלוטין, ג'מייקני מסטול מהתחת שנותן קטע דאנסהול באמצע מה שנשמע כמו ביט אפריקאי רפטטיבי, או הסולן של הדלפוניקס שנכנס לגרונו של אלו ושר את אחד משירי הניאו-סול הטובים שנכתבו בשנים האחרונות, "Arrive".

ויש גם בלוז לאוטובוס שמאחר להגיע והורס לו את הדייט, והוא נוטי ביי נייצ'ר האלו בלאק הזה, וזה יושב עליו טוב. טוב לאללה, עד כי לא נותר אלא להעמיק פנימה אל עולם בו הגדרות מוסיקליות בטלות ומבוטלות ונותרת רק ההרגשה הזו מפעם כששומעים משהו חדש וטוב ויודעים שלמשך זמן מאד מצומצם רק אתם תרגישו את זה. אני יודע זה נשמע ילדותי, אבל תראו לי מישהו שמתלהב יותר מדברים אמיתיים יותר מילד.

אלו בלאק, "Shine Through"
(Stones Throw)

1.רוב סוויפט - "Soulful Fruits"
2.קוואזימוטו - "The Unseen"
3. ג'ייליב - "Chmpion Sound"
4. מאדווילאן - "Madvillainy"
5.או נו - "The Dispurt"