נסיעת מבחן

את הצפיה ב"מכוניות" (CARS), סרט האנימציה החדש של פיקסאר, אפשר להמשיל לאותו מד-אגו עליו משחקת הדמות הראשית של מכונית המרוצים "לייטנינג מקווין" (אוון וילסון) – תוך כמה זמן מאיצים מאפס למאה קמ"ש. כאן, זה לוקח 120 דקות.

זהו הסרט הראשון של פיקסאר שנדמה כנע בעקומה ישרה: מתחיל רע, ומתקדם עם הצופה עד נקודת הסיום. בהתחלה אתה לא אוהב אותו; באמצע אתה לא בטוח אם אתה משתעמם או נהנה; ב-20 הדקות האחרונות אתה מתאהב בו; וברולר אתה כבר קצת דומע, קצת צוחק - ממש כמו שייעד עבורך המשורר (או המאייר).

בחירה מוזרה עשו בפיקסאר. כל סרטיהם עד כה (מלבד "משפחת סופר-על"), התייחסו באופן ברור יחסית לעולמם של בני האדם – הווה אומר, משקיפים על אנשים דרך עיניהם של צעצועים/ מפלצות/ חרקים/ דגים וכו'. בפתיחת "מכוניות", צופים ב"לייטנינג" בעת מרוץ, ובמעבר המצלמה לקהל אנו מגלים שעולמו של הסרט מורכב ממכוניות בלבד.

המכוניות הן האנשים – מקליפורניים חלקלקים, דרך ווייט טראש של המערב התיכון וכלה בגיבורי הסיפור, תושבי העיירה "רדיאטור ספרינגס", כולם מיוצגים על ידי מכוניות מסוגים שונים ומשונים. למה הבחירה מוזרה? כי קיים אפקט מיוחד ביצירת האשליה, שתחת אפינו יכול להתנהל עולם קסום עם חוקים ומשלים המקרינים על ההתנהגות האנושית.

בסופו של דבר, אותו אפקט מושג גם כאן כמובן, אולי יותר מכל סרט אחר של פיקסאר – "מכוניות" מנסה לגעת בנוסטלגיה ובלב של האמריקאים כאומה, מה שלא קרה באף סרט קודם שלהם.

"רדיאטור ספרינגס" - אותה עיירה אליה נקלע לייטנינג השחצן ובה הוא נאלץ להישאר - מוצגת כנקודה שכוחת-אל, שנמחקה מהמפה איפשהו אחרי סלילתו של כביש בין-מדינתי מהיר, אשר נתיבו החליף את אחד ממסלוליו של כביש 66 המיתולוגי. כביש 66, על 4,000 קילומטריו, הוא נשמת האספלט של ארה"ב. לאמריקאים הוא כמו כביש 1 והמשוריינים בשער הגיא.

הוא עובר בין שיקגו לקליפורניה, ובשנות ה-40 עד שנות ה-60 קמו לאורכו - באוקלהומה, אילינוי, קנזס ואיפה לא – אינספור מוטלים ודיינרים, שהמראה הגנרי שלהם הוא קעקוע רגשי בליבה של המעצמה המבולבלת.

ג'ון לסיטר, הבמאי והכותב, שחלם על סרט שיציג את הנוסטלגיה לכביש, מציג כאן את העיירה כסמל לאמריקה טובה יותר, שאבדה. מסעו של הגיבור, מכונית מרוץ שחצנית, הוא מסע של כל אמריקאי שאפתן ודורסני, שמגלה שאם הוא לא יאט את הקצב, הוא יהפוך לעוד זונת-מותגים קרייריסטית ואמביציוזית. העיירה שכוחת-האל, היא המשל המתמשך של פיקסאר על התרבות התאגידית האמריקאית בכלל.

מהלהיט הראשון שלה, "צעצוע של סיפור", ולאורך כל סרטיה, מתעסקת פיקסאר בהפוך-על-הפוך בעולם בו היא פועלת, ושאותו למעשה ניצחה (הסבר - בהמשך). בין אם מדובר בהתעסקות במרצ'נדייז ב"צעצוע של סיפור", בחוקי המעמדות ב"באג'ס לייף", התאגיד המרושע ב"מפלצות בע"מ" או המתעשר הדורסני של "משפחת סופר-על", שמנסה לגדוע את חייהם החדשים של גיבורי העל, כאמריקאים טובים ועמלים מהמעמד הבינוני.

גם כאן, דרך דמויותיהם של מכוניות המערב התיכון שאיבדו את עסקיהן לטובת "כביש שמקצר את הדרך ב-10 דקות", נמתחת ביקורת על אמריקה התאגידית, לצד רומנטיזציה של התמימות שאבדה - כביכול - וכל האמצעים כשרים, כולל שירי שמאלץ של רנדי ניומן וריפרור ל"העיירה שלנו", אותו מחזה כל-אמריקאי, שמומחז בכל תיכון על שם ג'ורג' וושינגטון.

אז איפה הניצחון של פיקסאר? "מכוניות", כסרט, אינו חשוב במיוחד. הרוח והתמה שלו חשובות בהחלט. אולם, מה שהכי חשוב, הוא מועד יציאתו. פיקסאר, שהייתה נטע זר בנוף ההוליוודי, ניהלה מערכת יחסים מורכבת עם אולפני דיסני.

למעשה, הסרט היה אמור לצאת בסוף השנה שעברה (בדיוק שנה אחרי "משפחת סופר-על"), ולהיות האחרון בשיתוף הפעולה בין החברות – שהיה מורכב מיצירה עצמאית של פיקסאר, והשתתפות במימון + שיווק והפצה של דיסני.

אבל במהלך, שהדהים את עולם המדיה והעסקים האמריקאי, קנתה בינואר האחרון דיסני את פיקסאר בלמעלה מ-7 מיליארד דולר וביטלה הלכה למעשה את חטיבת האנימציה שלה. אותה חטיבה, כזכור, הלכה והוריקה מידי שנה מקנאה, עם סרטים סוג ז', שמנסים לשחזר את תהילת "מלך האריות" אך נופלים כזבובים מול האנימציה של פיקסאר, שכמה שהיא ממוחשבת, יש לה בפיקסל אחד יותר נשמה מכל הפוקהונטסים והאלאדינים ביחד. הרכישה הפכה את סטיב ג'ובס, בעל הבית של אפל ופיקסאר, לאיש החזק בדיסני – כך שקשה להבין מי בעצם רכש ומי נרכש, ומי ושייך למי.

כל הביקורת החצי-סמויה של פיקסאר על מותגים, שיווק וגלובליזציה, נופלת שדודה מול השימוש המבריק שהם עשו בשיווק של דיסני ובמותג שלהם עצמם. למעשה, פיקסאר היא כיום המותג הקולנועי החזק ביותר בנמצא, יותר מכל אולפן, במאי או שחקן.

אין מתחרה לעוצמה שלהם – שימו לב לפתיחה של כל אחד מסרטיהם בקופות. כולם לוו בבאזז מקדים, שפיקסאר כמעט ולא הייתה צריכה לעבוד בשבילו, וכולם – כולל "מכוניות" – גרפו עד מהרה סכומים שמכסים את ההשקעה ומממנים את חייהן האומללים, של אותן נשואות הייטק שהתאהבו בחנונים של פיקסאר, ויושבות בבית חודשים ארוכים כשהבעל שלהן מייצר שלושה פריימים לדג.

לסיטר, הבמאי, הוא גם המנהל היצירתי הבכיר של פיקסאר, כך שהוא יודע בדיוק לאיזה כיוון הוא רוצה לקחת את המותג שלו. התמימות נשארת על הסטורי-בורד ולא גולשת לחדרי ההנהלה.

פיקסאר, כמותג קולנועי, משלימה לשכבה רחבה מאוד של צרכני תרבות (ובכלל) קבוצה של "מותגים טובים", כמו אפל, אדידס, דיזל ועוד, מותגים שיותר 'נוח' לצרוך אותם, מבלי להיות נבוך מול האצבעות המאשימות של נעמי קליין ומייקל מור המבאסים.

אין ספק בכלל ש"מכוניות" הוא הסרט הכי פחות טוב של פיקסאר במילניום הנוכחי. הרכב, שהורכב על פס הייצור המשובח שלהם מהנה, זה בטוח, אבל הוא גם – לטובה ולרעה - המוצר הכי אמריקאי שנולד באולפנים, שמדבר על תרבות הנסקאר, מרוצי המכוניות האמריקאיים. נכון, גם באירופה מרוצי מכוניות הם פופולריים (ושימו לב להופעת אורח מצחיקה של מיכאל שומאכר בסוף הסרט), אבל כאן מדובר על תרבות אחרת לגמרי, שרובה מתרכז באמריקה שבין החוף המערבי למזרחי, במערב התיכון ובדרום העני.

מלבד הקושי מול הקהל העולמי, שימו לב שמכוניות הוא הכי "סרט בנים" של פיקסאר. אבל שוב, יש כאן עקומה, וגם אם אתה מעט מגחך מול מתקפת השמאלץ של רנדי ניומן, היא מכה אותך בבטן במקום סמוי, והכאב החמים יתפשט לקראת סוף הסרט, בו פול ניומן, בדמות המכונית המזדקנת, מגיח לגראנד-פינאלה בגרנד-פרי, עם משל גרנדיוזי. חוץ מזה, הרי לא תפסידו סרט של פיקסאר, נכון?