הוא זכאי

לא ממש עושה חשק להשתמש בתחביר, דבנדרה, ולא בשום חוק שצייתנו לו קודם. לא בגלל שהוא מהפכן גדול, בגלל שהוא מהפכן קטן, שפשוט עושה בדיוק מה שמתחשק לו, ותחביר זה לא בדיוק מה שמתחשק אחרי הופעה כזאת.

נכון, כל מי שהגיע לבארבי היה מלא מראש במספיק רצון טוב ואהבה, אבל לדבנדרה בנהארט יש את הדבר הזה שהופך מישהו למנהיג - הוא באמת מוציא מאנשים את המיטב, את החלק הטוב: ממי שנמצא איתו על הבמה, ממי שנמצא בקהל, ובטח גם מהיצורים הסגולים השעירים שהוא מדמה שמרחפים סביבו כשהוא על הבמה.

דבנדרה נהנה מכל רגע: מהרגעים בהם הוא שר כמו שד שבלע טריליון של גלון של מים חיים, ומהרגעים בהם הוא מזייף ; מהרגעים בהם הוא שולט בנעשה באצבעות קסם, ומהרגעים הרבים בהם הוא בקושי עומד ; הוא נהנה לומר תודה קליפורנית אינסופית ; הוא נהנה לדעת ששומעים אותו גם כשהוא שקט ; הוא נהנה להציג את האדם האהוב עליו עלי אדמות, אבא שלו, שנמצא ככל הנראה ליד הבמה ; הוא מאוד נהנה לחרמן את הגיטריסט שלו, והוא הכי נהנה לשיר "אני לא זמין, אני לא פנוי" ולהגיד "סבבה".

דבנדרה זכאי לקשקש פיסות פילוסופיה מופשטת שלא מתחילה ולא נגמרת בשום מקום, לדבר על מרובעים ועיגולים ; הוא זכאי לרגעים הולכים ומתארכים של שקט שאין בו מבוכה בין שיר לשיר, והוא כמובן זכאי לכל גרם של אהבה שהוא מקבל, ולא רק בגלל הגוף היפה הזה.

למעשה, הקהל כל כך שיכור אהבה וסובלנות, שהוא מעניק אותם במידה שווה גם לחימומים וגם לאיתמר, אחד מהקהל שדבנדרה העלה באמצע להחליף אותו קצת כשהוא הולך לשירותים. בנהארט וההרכב שליווה אותו – אקוסטי גם כשהוא חשמלי, יושב גם כשהוא עומד – מצליחים להוכיח שרישול יכול להיות הדבר הכי מדויק בעולם, שכשארבעה אנשים (וסוג של רקדן) מכוונים רגשית לאותו המקום, הם יכולים להתפזר לכל הכיוונים ועדין להישאר ביחד. ואם כל זה נשמע כמו קשקוש היפי, אז טוב מאוד. טוב מאוד ותודה רבה, אתם אנשים נהדרים, ואני חלק מכם, מה שלא תחשבו.