חליל ורעם

ברמה הוויזואלית, אין די בדמיון מפותח כדי לקשור בין המכשף פעור העיניים שהופיע אמש על במת האמפיתאטרון ברעננה, לבין דמות המורה הקשיש שפגשתי בתל אביב ביום חמישי. אף אחד לא מצפה מכוכב מוסיקה להתיז גיצים כשהוא יושב לשיחת סלון נינוחה, אבל הפער בין שני המופעים של איאן אנדרסון גדול מכדי שדמיון בלבד יוכל לגשר עליו; לשם כך נדרשת חשיבה פתולוגית ממש. כדי למצוא רמזים לזהות בין השניים, צריך לעצום עיניים, להתעלם מהתמונות ולהקשיב. אנדרסון אמנם לא משוחח על מוסיקה דרך פיית החליל, אבל האהבה והתשוקה שלו לתחום, יחד עם האופן המוחלט שבו היצירה משולבת בחייו, הפכו מוחשיים ומענגים כמעט עד התשה, תוך כדי ההופעה. הצד החזותי, מהקלילות המשובבת של תנועותיו, דרך הבעות הפנים המטורפות ועד הקומיות המדויקת, הגיח מאנדרסון על הבמה כמו דיבוק, או אישיות מפוצלת. הצד הזה היה אחד הגורמים שהפכו "סתם" ערב של מוזיקה מושלמת, לחוויה שהוציאה משערי האמפי אלפי אנשים שעיניהם לחות מהתרגשות.

מאד שטחי, עד כדי אי נעימות ממש, לדבר על ההופעה של אנדרסון ברמה הטכנית. אמנות אמורה קודם כל לרגש, כך שהעוצמה שלה אינה אמורה להתבטא בפרמטרים מדעיים של דיוק, שליטה וידע. אלא שלנוכח הביצועים של אנדרסון, הכנרת אן מרי קלהון והנגנים שליוו אותם, קשה מאד שלא לערבב בין וירטואוזיות ומיומנות, לבין איכות ורגש. אנדרסון עצמו, מאמין שמוזיקה היא שפה אוניברסלית שיכולה לגעת ביסודות העמוקים ביותר של התודעה.

"אהיה מופתע מאד", הוא אומר, "אם תרבות מכוכב אחר לא תתלהב מ- take 5 של ברובק או לא תתרגש מסימפוניה גדולה של בטהובן. אם ינחתו על חוף הים של תל אביב חייזרים, בצלחת גדולה עם אורות פסיכדליים, הם כנראה לא ישאלו איפה ג'ורג' בוש. יותר סביר שהם יפנו אל העוברים והשבים, ישמיעו להם את הפתיחה של "whole lotta love" וישאלו מי כתב את זה. לד זפלין? אה, תודה, להתראות – והם יעופו להם בחזרה לחלל." אנדרסון דובר את לשון המוזיקה בעושר ובעומק שמאפשרים לו לבטא כמעט כל מה שעולה בדעתו ועל ליבו. זה כשלעצמו לא הופך אותו לאמן גדול, אבל מגדיל מאד את הסיכוי שלו לגעת בנפשם של אנשים דרך המוזיקה.

הוא מלהטט בין קלאסיקה לבין רוק, עיבודים ג'אזיים וטנגו ארגנטיני, בלוז, פולק אירי ועוד סגנונות שטרם נמצא להם שם, כשכולם נשמעים כמו שפת האם של חליל הפלא שלו. גם מי שלא אוהב את המוזיקה שלו, חייב היה להתפעל מהטכניקה, מהקלילות, מהדמיון ואולי חשוב מכל - מהחדווה שבה ביצעו אותה החלילן ונגניו. הליווי המדויק של הסינפונייטה של רעננה, רק הדגיש את החיות המתפרצת של הנגנים בקדמת הבמה. בהפסקת המופע נשמע בקהל יותר מקול אחד שהשווה בין הקונצרט הסוחף הזה, לבין ההופעה הנוקשה והמאולצת של רוג'ר ווטרס, לפני שלושה חדשים. מדובר בשני גאונים שיצירותיהם זכו למעמד של קלאסיקות וסוחפות דור שני של מעריצים, אבל הניצוץ של ווטרס נותר כלוא במקום ובזמן שבהם הוליד את עבודותיו הגדולות, בעוד שאנדרסון מביא את זה שלו לכל הופעה (כותב שורות אלה ראה כבר שש). התוספת המיוחדת של אן מרי קלהון, יחד עם נגני לווי מעולים ויצירתיים, רק הדגישו את גודל ההחמצה של אותו ארוע בנווה שלום.

למרות שאנדרסון הוא הכוכב היחיד של הערב והאיש שעליו קמה ההופעה, חשוב להתעכב על דמותה של הכנרת שחלקה איתו את קדמת הבמה. אן מרי קלהון היא מסוג האנשים שלא היו יכולים לעורר אמינות כדמות בסרט, מהטעם הלא שכיח של שלימות יתר. מדובר ביפהפיה אצילית, עם גיזרה של דוגמנית ויציבה של רקדנית בלט, שמפליאה לנגן כינור קלאסי ועל הדרך זוכה בפרסים בתחרויות קאונטרי ובלו-גראס. בשיחה פנים אל פנים, היא מתגלה כאישה רהוטה, משכילה ופקחית. את אנדרסון היא הכירה דרך חבר, כשכל הקשר ביניהם עד לטיסה המשותפת לישראל, כולל חזרות ועיבודים מוסיקליים, התקיים דרך האינטרנט ומשלוחי תקליטורים.

כמו אנדרסון, גם חייה שלה נעים סביב ציר המוזיקה. בחלום שחוזר אצלה לעיתים תכופות, היא מלחינה את היצירה המושלמת, אבל עם היקיצה, נותרים לה רק זנבות קטנים מהסולו הגדול שניגנה בשנתה. כשאני מספר לה שמדובר בתופעה פסיכולוגית מוכרת, Presque-vu, היא מכריזה מיד שלשיר הבא שלה היא תקרא בשם הזה. אנדרסון מתלהב, מספר על חלומות ההלחנה שלו וכמו בשאר הפגישה, השניים מפליגים לשיחה על מוזיקה. השיחה שלהם נמשכת ברציפות אחרי תום הראיון, כשגם מחוץ למלון, ברחוב הירקון הדביק, אני נתקל בהם משוטטים יחד, ומדברים בנפנופי ידיים על אותו נושא. יומיים אחר כך, אנדרסון כורע ברך על הבמה לרגליה של קלהון, רוקם איתה הרמוניות ומממשיך את הדיאלוג בכלים לא מילוליים.

קשה לדבר על שיא של ערב שבו כל שיר סחט צרחות התרגשות מהקהל, אבל אחד הרגעים המיוחדים בקונצרט היה הביצוע של שיר הנושא מהאלבום רב המכר של ג'טרו טל, "אקוולנג". באופן פלאי, שכנראה מובן למוזיקאים מקצועיים, ניגנו אנדרסון, אן מרי והסינפונייטה של רעננה את אקוולנג, כמעט מבלי לחזור על הלחן של השיר המקורי. למרות זאת, מהותו של השיר הייתה ברורה למין התיבה הראשונה. רק לקראת הסוף, נפרק המתח כאשר מחלקת כלי הנשיפה של התזמורת השמיעה את הריף המוכר כל כך שפותח את הגירסה המקורית של השיר.

הקסם הזה הזכיר לי את דבריה של אן מרי, בשיחה של יום חמישי. "פעלול המסיבות החביב עלי, הוא לבקש מאנשים לבחור שלוש אותיות, מ A עד G, ואז לבחור סגנון מוזיקלי כלשהו. אני לוקחת את שלושת התווים שמתאימים לאותיות האלה ומתחילה לנגן אותם באותו סגנון. מרתק לגלות, כמה מהר מופיעים קשרים בין התווים, יחסים שהולכים ומתפתחים עד שהמאזינים מתקשים להאמין שלא מדובר בקטע מוכן מראש". גם אנדרסון מדבר על יצירה מוזיקלית כעל יצירת קשרים בין נקודות במרחב, כשאפשר לשרטט את אותה צורה באינספור דרכים שונות.

הטיפול המפתיע באקוולנג, כמו העיבודים המשובבים ליצירות של מוצרט ולפבן של פורה, ממחישים למה התכוונו השניים. נעימות הנושא מופיעות ואז נסוגות לרקע, כשהן ממשיכות לשרות על מסכת הצלילים שנשפכת מהבמה אל הצופים המהופנטים. אן מרי מנגנת בחיוך מאושר, אנדרסון נועץ בקהל עיניים מתגרות, הגיטריסט ונגן הבס רוקדים והקלידן משתולל ביד אחת ומנצח באחרת על הסינפונייטה. איאן אנדרסון מאמין באיכות מוזיקלית מוחלטת, כזו שחוצה גבולות של זמן, מקום וטעם; עם כל הכבוד לפלורליזם, לפתיחות אמנותית וליחסיות תרבותית, אחרי ערב כזה קשה מאד שלא להאמין לו.