עוז לגויים

כבר שנים מספר שבחוגי השמאל הישראלי אופנתי לבקר את עמוס עוז בחריפות ולהתייחס לכתיבתו – הבדיונית והעיונית – בסרקזם ובביטול. אבל קריאה כזו, שחוטאת בהאשימה את עוז בהתגייסות לאידאולוגיה מסויימת, מחמיצה לא מעט. אפשר לדון בכתמים העיוורים של יוצר – ולאיזה יוצר אין כתמים עיוורים? – מבלי להאפיל באופן מוחלט את כתיבתו ואת הלגיטימיות שלה.

הטענה שמופנית כנגד עוז היא התגייסותו לכאורה לקידום הנראטיב הציוני הדכאני במסווה של השתייכות למחנה השלום הישראלי. יצחק לאור, המחזיק בעמדה זו, והמבקר את ספרו האוטוביוגרפי והמצליח של עוז, "סיפור על אהבה וחושך" במאמר בגיליון האחרון של כתב העת "מטעם", דורס את היצירה המורכבת, החושפנית והמרגשת הזו, בלהיטותו לחשוף את עוז במערומיו-האידאולוגיים-כביכול.

את "סיפור על אהבה וחושך" קיבלתי בדואר, בניו יורק. קראתי אותו בשקיקה בכל מקום: בחדרי הקטנטן שבמעונות הסטודנטים (שמחלונו כבר לא נשקפו מגדלי התאומים מזה חמישה חודשים), ברכבת התחתית בדרך לעבודה, בספרייה, בהפסקות שהקצבתי לי במהלך הלימודים. אחרי שנטשתי את ספריו של עוז ("לדעת אישה" משנת 1989 היה הספר האחרון שלו שהצלחתי לקרוא, כלפי הספרים שפירסם לאחר מכן הרגשתי ניכור גובר והולך), חזרתי אליו ב"סיפור על אהבה וחושך" בהפתעה ובהנאה מרובות.

מה מיוחד כל כך בספר הזה, אשר יש הטוענים כי חיזק את מועמדותו של עוז לפרס הנובל? האם זוהי החנפנות הזולה, כפי שמאשים לאור, שבאמצעותה גורם עוז לקורא הישראלי להרגיש קצת יותר אירופאי וקצת יותר צודק? חנפנות אינה הסבר מספק, משום שהספר התקבל בזרועות פתוחות גם בארצות ביקורתיות הרבה יותר כלפי ישראל מאשר גרמניה, עליה כותב לאור.

נדמה לי שהתשובה להתקבלות של הספר נמצאת בין דפיו: בהתרפקות הלא נוסטלגית של עוז על העבר, התרפקות חריפה וחסרת-רחמים; בכאב הגעגוע להורים, בהומור העצמי וביכולת לספר על אירועים שלא ממש מחמיאים למחבר בכנות ובלי שמץ של מבוכה מעושה. והחשובה מכל, הכתיבה האסוציאטיבית, החוזרת-על-עצמה, המצטטת מעצמה, כמו מפתחת נושא מוזיקלי ומותחת ומרחיבה אותו עד לשיא הספר – תיאור התאבדותה של אמו של עוז.

יש משהו מאוד אמיתי, באופן עמוק, באופן שבו עוז נזכר ומשחזר את מעשה ההיזכרות, וממפה את הנפש שלו כילד, וזהו השימוש שלו בחושים. חוש הריח, בעיקר, אבל גם חוש הטעם, מציתים בעוז הסופר זיכרונות וחוויות מוקדמים של עוז הילד. רשימות ביקורת שהתפרסמו על הספר עם צאתו הזכירו, ובצדק, את מרסל פרוסט, משום שהספר עומד בתקיפות על עיקרון ההיזכרות הפרוסטיאני.

ההיזכרות הפרוסטיאנית היא היזכרות חווייתית, בלתי-אמצעית וספונטנית שנובעת מבפנים ושניצתת בגלל טעם של עוגיה או ריח של נעל, ואינה נזקקת לחזרה פיסית אל המקומות שבהם התרחשו הדברים. וזה בדיוק מה שעושה עוז ב"סיפור על אהבה וחושך". הוא מוותר על "מצעד החיים", על השיבה אל מחוזות העבר גופם, מתוך הבנה ששם שוכן מוזיאון ובו מוצגים קפואים שבינם בין החיים הגועשים שחלפו אין הרבה. זוהי ההבנה שהדרך היחידה להתמודד עם פיתוליו הבלתי-נגמרים של הזיכרון ולנווט בתוכם היא באמצעות החושים. החושים הם מורי הדרך הנאמנים ביותר, והשיבה הרוחנית שהם מאפשרים חזקה ואמיתית יותר מכל שיבה פיזית.

האם נכון לקרוא את יצירתו הבדיונית של עוז לאור הכתיבה העיונית שלו, הרצאותיו והראיונות שלו בתקשורת, כפי שעושה לאור? עוז עוסק, במודע או שלא במודע, בקאנוניזציה עצמית; הוא לא רק אמן יוצר. הוא גם פרופסור לספרות, הוא מרצה ברחבי העולם, כותב רשימות פובליציסטיות ומתראיין נדיב ורהוט. ב"סיפור על אהבה וחושך" יש לא מעט אהבה עצמית ו-name dropping. אבל איזה סופר, ובמיוחד זה הכותב אוטוביוגרפיה, לא עוסק בזה במידה מסויימת? השדה הספרותי, למרות שהיינו רוצים לחשוב עליו באופן רומנטי ותמים כעל שדה שבו האמנות היא מעל הכל, נשלט גם על-ידי הפוליטיקה הפנימית שלו לא פחות מכל שדה תרבותי אחר.

אבל עוז החוץ-ספרותי כותב גם על הפוליטיקה האזורית. במאמר מערכת שפירסם ב-Evening Standard הבריטי בשבוע השני למלחמת לבנון השנייה, למשל, הוא הגן על החלטתה של ישראל לצאת למלחמה ועל האופן שבו היא ניהלה אותה; מאמר זה בוודאי לא יונח על כף הזכות בבוא השוקלים לשקול את מועמדותו לפרס נובל, ובוודאי שאי-אפשר להאשים את עוז בחנופה לאירופים כשהוא מפרסם מאמר כה מיליטנטי וכה מגוייס להסברה הישראלית (כדאי מאוד, אגב, לקרוא את ספרו של מרק לילה, "הנפש הנמהרת", שסבור שאינטלקטואלים, גדולים ומבריקים ככל שיהיו, אינם בהכרח מוכשרים יותר להתערב בפוליטיקה מהדיוטות, ופעמים רבות אף נוטים להצדיק דווקא פעולות ומשטרים אפלים).

כך או כך, הזוכה בפרס נובל לספרות לשנת 2006 שיוכרז היום, כמו רבים מן הזוכים בעבר, יזכה בו לא רק בגלל ערכה הסגולי של יצירתו, אלא גם בגלל פוליטיקה: איזורית או ספרותית, זו עדיין פוליטיקה. זהו טיבם של פרסים ושל תחרויות. ולמרות זאת, אין בכך כדי להפחית מחשיבותו של ההישג האמנותי.

צבי טריגר הוא סופר ומשפטן. ספרו "מקרה של אזעקת אמת" הופיע בהוצאת "חרגול"