דראפט ראשון

כשהנרי מחליט סוף-סוף לעשות את הסרט עליו חלם כל החיים, הוא מקבל עצה מאחד מאנשי התעשיה: "אל תיקח אנשים מקצועיים, קח רק סטודנטים, הם ייתנו לך תחת". המשפט המכוער והאמיתי הזה מגלם בתוכו את כל מורכבות תעשיית הקולנוע הישראלית, ולמעשה גם מסכם את כל לימודי הקולנוע שלי, שנתנו תחת, והרבה. מה בדיוק יצא מזה, לא ברור לי עד היום.

"חלומו של הנרי" מגולל את סיפורו של איש ציוד טכני בחוג לקולנוע, שמואס בחייו האפרוריים מאחורי הקלעים ומחליט לעשות סרט. מכאן ואילך נפרשות תלאותיו בדרך לסרט המיוחל, וחלומו נשזר בזה של הסטודנטים המסייעים לו. מדובר באחת החגיגות הרפלקסיביות המשעשעות ביותר שנראו כאן - מרצה בכיר בחוג לקולנוע (איתן גרין) מביים את אחד מבוגריו של החוג (מנשה נוי), לועג בחינניות לתלמידי המגמה לתסריטאות, מזכיר לחלק מהמרצים בחוג כמה הם מנותקים ומתנשאים, ומציג במובנים רבים מחווה מרגשת לאלפי תלמידים שעברו בקפיטריה של בניין מקסיקו.

ולמרות מה שעשוי להשתמע – אין מדובר בבדיחה פנימית אליטיסטית למביני עניין בלבד. איתן גרין לא שוכח באף שלב את העובדה שסרטים עושים בשביל הרבה אנשים. לא צריך להיות בוגר החוג בשביל להתרגש יחד עם הנרי בדרכו לפיוס השאיפות המוחמצות; צריך רק לא להיות אטום ולפתוח את הלב לסיפור החלום שלו. כולנו הרי יודעים שגם הפקידה עכורת המבט בדלפק הבנק השכונתי חולמת לפצוח בדואט מרגש עם נינט טייב. הדרך הלירית של גרין לספר סיפור הולמת מאוד חלומות מוחמצים.

רבים מסרטיו של גרין מעמידים במרכזם חלום אחד גדול וגיבור טוב-לב אך אבוד. אסי דיין ב"עד סוף הלילה", אי'צו אביטל ב"אזרח אמריקאי", ועכשיו זה מנשה נוי המרגש בתפקיד הנרי. הגבולות המטושטשים בין דמותו של הנרי ובין נוי עצמו, השחקן שתמיד רצה להיות במאי, הופכים את הופעתו של נוי בסרט למבריקה כמעט. נוי הוא סוג של אנטי גיבור כמעט מושלם, ובכמה מקומות בסרט הוא אף עשוי להזכיר לכם את שייקה אופיר ב"השוטר אזולאי".

אני לא זוכר את האפסנאי מתקופת לימודי בחוג כאיש נחמד במיוחד, אני זוכר רק שאף פעם אי אפשר היה למצוא אותו. לא היה לו לב גדול כמו להנרי, רוב הציוד שלו היה מיושן ולא עבד. את המצלמות השכרנו על חשבוננו, ולמי שלא היה כסף לא יכול היה לעשות סרטים. הנרי של איתן גרין הוא איש עם לב זהב, ציוד תקין, וחלום אחד נחוש. אני אוהב קולנוע שיודע לשקר במידה ולשייף קצוות. גם כאן גרין לא מפספס - החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב נראה לי פתאום כמו המקום הרומנטי ביותר בעולם.