פסגת הפדיחה

בשנת 95' חובבי הקולנוע ברחבי הגלובוס היו מתוחים ונרגשים. סרט חדש בשם "היט" עמד לצאת, בכיכובם של שניים מהשחקנים המופלאים של הוליווד בשניים וחצי עשורים האחרונים, רוברט דה נירו ואל פאצ'ינו. מפגש הפסגה אמנם לא התעלה לאולימפוס, אבל גם לא היה פלופ. "היט" היה דרמת פעולה חזקה, ושני השחקנים סיפקו את הסחורה. בעשור שחלף מאז נראה שפאצ'ינו רק המשיך להעצים את המיתוס שסביבו. עם בחירת תסריטים מדודה ונבונה (12 סרטים בעשר שנים), סרטים חזקים כמו "דוני ברסקו", "המקור" ו"אינסומניה", ומיני סדרה אחת גדולה מהחיים ("מלאכים באמריקה") שמר פאצ'ינו על שמו כתו תקן לאיכות קולנועית. ומה עשה דה נירו באותו זמן? הביך את עצמו, בעיקר. עושה רושם שהיד שחתמה על התסריטים שהוצאו לו היתה מוכת פרקינסון, אחרת קשה להסביר איך הוא הגיע להשתתף בלא פחות מ-23 (!) סרטים בעשור, רובם הגדול בינוניים מינוס. קשה להאמין שמישהו חוץ מחובבי דה נירו מושבעים יצליח לשחזר עלילות סרטים כמו "קופלנד", "רונין", "15 דקות" ו-"עיר ליד הים". גם הגיחה שלו לקומדיות לא היתה משהו מרגש מידי. "בואו נדבר על זה" ו-"פגוש את ההורים" היו סרטים חמודים מסוגם, אבל לא משהו לכתוב עליו לחברים שבטיול בדרום אמריקה.

קצת מפחיד לחשוב על זה ככה, אבל המחשבה המרכזית שפולשת למוח בעקבות צפיה בסרטו החדש, "משחקים נסתרים" (בימוי ג'ון פולסון. ג'ון Who? בדיוק), היא שאולי כל הקריירה של דה נירו היא בעצם קונספירציה של מרטין סקורסזה. אותו במאי מוכשר, שגם השנה לא זכה באוסקר ועל כך צריך להעמיד את כל חברי האקדמיה האמריקאית לקולנוע בשורה ולהלקותם עד זוב דם, התעורר לו כנראה בוקר אחד בתחילת שנות השבעים וחשב לעצמו "בואו נראה אם אני יכול לגרום לכולם לחשוב על שחקן די בינוני שהוא בעצם הטוב בעולם?". ואז הוא לקח את אותו שחקן בינוני, דה נירו נקרא לו, ובסדרה של סרטים הנוגעים בשלמות כמו "רחובות זועמים", "נהג מונית", "ניו יורק, ניו יורק", "השור הזועם", "מלך הקומדיה" ולבסוף "החבר'ה הטובים" ו-"פסגת הפחד", פשוט בנה לו קריירה במו ידיו. ומה קורה כשאבא סקורסזה לא שם? דה נירו בדרך כלל מפשל. לא תמיד, נכון, הוא בכל זאת עבר פעמיים תחת ידיו של פרנסיס פורד קופולה והסנדקים שלו, אבל אלו היו יוצאים מן הכלל. "משחקים נסתרים", שיצא אתמול לבתי הקולנוע, הוא לא יוצא דופן במגמת הפישול של דה נירו.

המקור ל"משחקים נסתרים" נמצא בפסיכולוג האמריקאי הראשון, שלפני כמה עשרות שנים איבחן שבמטופל שלו מתגוררים מספר טיפוסים בו זמנית, כינה את התופעה "פיצול אישיות" ויצר טרנד חובק עולם שעד היום לא ברור אם הוא מוצדק ואמיתי או מופרך ובדיוני. הטרנד העניק לנו מבלי להתכוון סרטים רבים ומשובחים, מהם זכור בעיקר "מועדון קרב" המופתי של דייויד פינצ'ר. "משחקים נסתרים" משלב בין ז'אנר סרטי פיצול האישיות לבין ז'אנר אחר, די מעצבן, ז'אנר מותחני האימה שבמרכזם עומד ילד ("I see dead people" וכו').

דה נירו, שנראה כאן כמו שילוב בין מנשה נוי ואלכס אנסקי, מגלם פסיכולוג בשם דיוויד, אשר בעקבות התאבדות אשתו לוקח את בתו הקטנה אמילי (דקוטה פאנינג הקריפית מ-"I Am Sam") ועובר לגור בבית פרטי ביערות של אפ סטייט ניו יורק. לאחר שהילדה מודיעה לאביה על כך שיש לה חבר חדש בשם צ'רלי (שם סטריאוטיפי קלאסי של סרטי אימה), והוא מצידו מניח שמדובר בחבר דמיוני, דברים מוזרים מתחילים להתרחש. לאחר שהוא מתעורר באמצע הלילה ומוצא את החתול המשפחתי שחוט באמבטיה, וכתובות נאצה על האריחים שנכתבו בדם, מתחיל דיוויד לחשוד שאולי החבר בעצם לא כל כך דמיוני.

אם אתם לא בקטע של מותחני אימה עלק פסיכולוגים אז אין לכם מה לחפש ב"משחקים נסתרים". יש סרטים שחוצים גבולות של ז'אנרים. סרט פעולה שתמליצו גם לחברים ששונאים סרטים כאלה, מכיוון שהוא מכיל איזשהו ערך מוסף. "משחקים נסתרים" הוא לא כזה. בתוך גבולות הז'אנר הוא לא סרט נוראי. הוא סתם עוד אחד. מותח לפרקים, מפחיד לעיתים, מסתורי כמו זהות המאמן בליגת העל שנתן בקוק. התפקיד שדה נירו עושה הוא תפקיד שהיית מצפה לראות בו איזה שחקן סוג ב' כמו מתיו מקונוהי או רוב לאו. אז מה דה נירו בכל זאת עושה שם? יש מספר אפשרויות. אחת, הוא קיבל הרבה מאד כסף. שתים, הוא מכיר את האבא של הבמאי וחייב לו טובה. שלוש, הוא חשב שמה שטוב לג'ק ניקולסון בניצוץ, טוב גם עבורו. ארבע, וזו האופציה המפחידה ביותר, דעתו נטרפה עליו באמת, והוא סבור שמדובר בתסריט טוב. נראה לי שהגיע הזמן שדה נירו ישלח פרחים וברכה מחניפה לבית של סקורסזה. כנראה שרק הוא יוכל להוציא אותו מהלימבו.

גילוי נאות: כותב הרשימה הוא מעריץ של רוברט דה נירו. לשעבר.