מר דוקו

"תאמין לי, מוחמד יכין לשנינו קפה". תאמינו לי, רק בשביל המשפט הזה, שאמר נצר וינטר ממאחז מגרון לחיים יבין, היה שווה לשבת אתמול מול הטלוויזיה. תאמינו לי, המתנחלים האלה לא יודעים מאיפה זה בא להם. תאמינו לי, לא סתם הם צורחים עכשיו שליבין אסור יותר להגיש את מבט.

צודקים. תאמינו לי שהם צודקים. יבין צריך להפסיק להתבזות במהדורה העבשה, הכושלת והבלתי רלבנטית של הערוץ הראשון ולעבור להכנת סרטי תעודה במשרה מלאה. הפרק הראשון ב"ארץ המתנחלים" ששודר אמש הזכיר למי ששכח, שהפוץ הפומפוזי שמלהג על מזג האוויר עם שרון וכסלר הוא קודם כל עיתונאי. עיתונאי קלאסי. סקרן, חטטן, חקרן, שיוצא לשטח ושואל את מרואייניו דברים שלא נעימים לאוזינהם. לא עיתונות מטעם ולא עיתונות חנפנית. פשוט עיתונות. לא בכדי התעצבנו על יבין חלק מהמרואיינים בטענה ש"לשאלה הזו לא התכוננו". כי פתאום שאלו אותם על הפלסטינים במחסום ולא הסתפקו בלבלוע בשקיקה את ההבל הרגיל בדבר "זכותנו על הקרקע".

יבין פסע אתמול במשעולי השומרון, ביקר במחסום חווארה הידוע לשמצה והראה את האנושיות המסתתרת מאחורי המספרים. כך וכך ילדים מחכים במחסום, כך וכך שעות כל יום, כך וכך אנשים מתים מההמתנה הזו. ביקר בהתנחלויות ושוחח עם אבות הטיפוס של המתיישבים. החל מדניאלה וייס, שלא אכזבה ונתנה גם הפעם את הופעתה התמהונית, דרך חבורת יפי בלורית והתואר בעלי הלב הגס והאטום, שבשבילם רגבי אדמה חשובים יותר מחיי אדם וכלה בנציגי השמאל המעצבן (נשות מחסום ווטש ודרור אטקס משלום עכשיו), שנדמה שלעולם לא יחמיצו הזדמנות להתנשא על בני שיחם, לא משנה אם הוא חייל מפוחד בן 19, רב עם הפרעת משיחיות או פלסטיני מסכן ומעורר רחמים, שלא נמלט מלשון התוכחה שלהם.

כולם מעניינים את יבין והבמה שלו עומדת לרשותם, אבל לא למופע יחיד ולא כשופר תעמולה. ראיונות נרחבים ונוקבים, שחשפו בפני הצופה את מה שאלף טורים וספר של גדעון לוי (ע"ע המעצבנים מהפיסקה הקודמת) לא יעשו – את הטירוף שבמציאות. מציאות שכל מי שהיה במקומות האלה מכיר. מרחבי ענק של יישובים, שלא יכול להיות שנבנו שלא בתמיכה מאסיבית של ממשלות ישראל והעובדה שהצבא הוא כלי שרת בידי המתנחלים והמפקדים הבכירים, שמתרפסים בפניהם כמעט כמו שפקידותיהם נאנסות להתפרס תחתן.

תפיסת היהירות, גבהות הלב והאדנות, המלווה את המתנחלים בכל אשר ילכו, בין אם זה לעבודה בבוקר ובין אם זה להכות פלסטינים במסיק הזיתים בסוף השבוע, היא שכיכבה אתמול. הגם שבשנים האחרונות לא נפקד מקומם של אותם מונולוגים מהתקשורת הישראלית, החושפים לציבור בתחומי הקו הירוק עם מי יש לו עסק, היה הפעם משהו אחר. אולי בצוק העיתים ההסוואה נעלמה, מתק השפתיים התפוגג מהר מאוד. הדברים הונחו במהירות על השולחן וציבור המתנחלים נחשף במלוא ערוותו המוסרית.

יבין לא חושש להביע את דעתו על המתרחש, וכפי שהעיד על עצמו באחד הראיונות, הוא חש שאינו יכול יותר לעמוד מהצד. בכך הלך יבין בתלמי ז'אנר הדקומונטריסט המשתתף, שהפך פופולרי בשנים האחרונות (עם מייקל מור כמייצגו הבולט והצעקני) ובזה אין כדי לפסול אותו מלהיות מגיש "מבט", כפי שדורשים נציגי המתנחלים בתוקף. טענתם שמעטה האובייקטיביות הנדרש ממנו הוסר מגוחכת. אולי זה הזמן לספר להם שאותה אובייקטיביות קלאסית לא קיימת. לא צריך להיות חסיד הפוסט מודרניזם בשביל להבין שכל החלטה עריכתית מונעת מאידיאולוגיה ותפיסת עולם. השאלה היא האם העיתונאי הגון, לא אם הוא אובייקטיבי.

דרישת המתנחלים לאובייקטיביות קמה בכל פעם בו מוצגים דברים שאינם נוחים להם. הטענה כאילו בסרט חסרים "השכול והפיגועים" איננה ממין העניין משתי סיבות. ראשית, היא לא נכונה עובדתית, שכן השכול הישראלי מוצג ומוזכר. שנית, הסרט לא עוסק בפיגועים ובשכול. זהו לא מוקד העניין ולא פן החיים שביקש יבין להציג בפני צופיו. והרי לא ניתן לומר שהציבור בישראל לא נחשף לזוועות הטרור ולטיעוני המצדדים בהמשך המלחמה, הכיבוש והכבדת היד על כלל הציבור הפלסטיני.

למרות שלל השבחים, נדמה שבמצב בו נמצא השיח הציבורי והפוליטי בישראל, יצר יבין עוד פריט שיונח מהר מאוד על מדף ה"אי אפשר להגיד שלא ידענו" ובכך יסתיים תפקידו. הרי כולם משת"פים של המתנחלים, של אלו שעושים את הפשעים נגד העם היהודי ובשמו, כולם מכירים את הסיפורים האלה. העובדה שהם מוגשים עכשיו עם קול וצבע בפריים טיים של ערוץ 2 לא תשנה הרבה. וסרט דוקומנטרי שלא משאיר חותם, לא עשה את שלו.