וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

"זה היופי ברוק"

עינב שיף

26.5.2010 / 15:25

רגע לפני שפלסיבו מגיעים לכאן, מסביר הבסיסט סטיבן אולסדל למה אין לו בעיה לעשות מין אוראלי על הבמה ולהגיע לישראל, ומדוע לא יחליף את סיימון קאוול

בשנת 2006 פלסיבו כבר ראו את הסוף שלהם. זה היה לאחר צאת "Meds", אלבום האולפן החמישי של הלהקה. התחושה היתה שתם עידן: המכירות דעכו והדואט עם מייקל סטייפ מ-REM לא עורר את התגובות המצופות. וכך, הילדים החצופים, המהירים והישירים שהביאו לעולם את "Nancy Boy" ,"Pure Morning", וגם את "Every Me and Every You", פשוט נראו גמורים.

"זו היתה התקופה האפלה בקריירה שלנו", מספר סטפן אולסדל, בסיסט הלהקה והאיש שייסד אותה עם הסולן האקסצנטרי בריאן מולקו. "כל תקופת ההקלטות היתה איומה עבורנו מבחינה אישית. ההופעות הלכו לא טוב ונראינו רע. האלבום עצמו היה יצירה מוזיקלית סבירה, אבל הבנו שאם אנחנו רוצים שהלהקה תשרוד – ובסופו של דבר, רצינו שהלהקה תשרוד – היינו חייבים לקבל החלטות קשות".

אז עשיתם מה שאתם תמיד עושים.

"למה אתה מתכוון?"

נפטרתם מהמתופף.

"אה, כן. אתה יודע, אין לי מושג אם זו בעיה שלי ושל בריאן עם צד שלישי בלהקה או שזה באמת המתופף עצמו. אבל כן, זה נכון".

פלסיבו. GettyImages
"זה בלתי אפשרי לחיות בלי סמים". פלסיבו/GettyImages

צחוק בצד, ההחלפה של סטיבן היואיט במתופף הנוכחי, סטיב פורסט, היתה הדם החדש שפלסיבו היתה צריכה כדי להתחבר שוב למעיין היחיד שמחייה אותה – מעיין הנעורים. המעיין הזה איפשר לאולסדל ומולקו, לא הילדים בני העשרים שכולם מתלהבים מזה שהם כאילו מבצעים מין אורלי זה בזה על הבמה, לעזוב את חברת התקליטים EMI ולהוציא אלבום חדש לגמרי, "Battle For The Sun", בניסיון להיטען באותן אנרגיות שלא היו שם שלוש שנים.

"כשאנחנו מסתכלים אחורה, מה שבאמת היה חסר לנו אז זו תקווה ואופטימיות", מסביר אולסדל. "'Meds' לא הציע שום תקווה למאזינים, שום צבע. אנחנו לא להקה שמתעוררת בבוקר ורואה רק אפלה מעבר לחלון, אבל כך נתפסנו ורצינו לשנות את זה. אם יש מילה אחת שאני מרוצה שהאלבום האחרון מייצג זו המילה הזו, 'צבע'".

נראה גם שחזרתם להישמע אותם יצורים שרוצים לבלוע את העולם, משהו שהוא קצת מוזר ללהקה שקיימת 15 שנה.

"אם יש משהו שאנחנו לא מרגישים, זה זקנים. יש משהו בלהיות בלהקה, אפילו להקה עצובה או מדוכאת, שמשאיר אותך צעיר, וזה אחד הדברים שמייחדים את התהליך הזה שנקרא הוצאת אלבום, שבכל פעם אתה מרגיש שאתה עושה אותו בפעם הראשונה. בכלל, אנחנו מרגישים שיש כל כך הרבה מוזיקה לעשות וממש מעט זמן להביא אותה למקומות חדשים".

סטפן אולסדל. GettyImages
לא בא לשנות את ירושלים. סטיבן אולדסל/GettyImages

אז פלסיבו הוציאו ב-2009 את "Battle For The Sun" והמאבק הזה בשמש הוא עוד צעד בדרך של שני בני הזוג האלה, מולקו ואולסדל. אין כוונה לזוג במובן המיני של המונח, אם כי במקרה שלהם זה בהחלט אפשרי: אולסדל הוא הומו מוצהר ואילו מולקו הוא דו-מיני מוצהר עוד יותר. חוץ מלהדמות באותנטיות מין אוראלי, הם גם נוהגים להתמזמז במהלך סולו גיטרות. "זה נכון שהחברות בין שנינו הצילה למעשה את הלהקה, אבל אין לי עדיין מושג למה החברות הזו קיימת בכלל", אומר אולסדל. "אני מכיר את בריאן מבית הספר, למדנו יחד אבל הסתובבנו במעגלים שונים, אנחנו אנשים שונים שמאוד לא סביר שיסתדרו ובכל זאת – הוא בעלי המוזיקלי ואנחנו הזוג המוזר".

עם ההתנהגות שלכם על הבמה, אפשר לחשוב גם עליכם בפורמטים אינטימיים יותר.

"תראה, זה קרוב יותר לנישואים מאשר למערכת זוגית, רק שאפילו את הפעם בשבוע אין לנו. מה שכן – מערכת היחסים בינינו היא הארוכה ביותר שהיתה לי, כולל גברים שיצאתי איתם".

לאחר 15 שנה חברי להקת רוק מקללים אחד את השני. נראה שבריאן בכל זאת מעורר בך משהו אחר.

"כן. בוא נקרא לזה השראה ושכל השאר יחשבו מה שהם רוצים. אתה מבין, זה בדיוק היופי בלהקת רוק. החופש שלנו. אנחנו יכולים ללבוש מה שאנחנו רוצים, אנחנו יכולים להגיד מה שאנחנו רוצים ולעשות מה שרוצים. אנחנו יכולים לרצוח אם אנחנו רוצים".

פלסיבו. GettyImages
"ליידי גאגא לא באמת מחדשת". פלסיבו/GettyImages

פלסיבו אכן יכולים לעשות כמעט הכל, עם מכירות של עשרות מיליוני תקליטים ברחבי העולם וגם אותו צליל שהופך כל שיר שלהם למזוהה אוטומטית, מ-"Special Needs" ועד "Ashtray Heart" מהאלבום האחרון. אלא שבקיץ האחרון נראה שעם כל הרצון הטוב, השילוב של סקס, סמים ורוקנרול בצד לוח הופעות אינטנסיבי שבר אותם מעט, כשהשיא היה התמוטטות של מולקו על הבמה כתוצאה ממה שהנהלת הלהקה כינתה "לוח זמנים צפוף" ואילו שאר העולם כינה "טריפ רע במיוחד".

"לפעמים אנחנו לא שמים לב לגבולות הפיזיים", אומר אולסדל על אותה תקרית. "אנחנו לומדים לשלב הופעות עם אורח חיים מסודר יותר ובעיקר להירגע קצת. זה לא שאנחנו לא חיים את חלום הרוקנרול, פשוט החלום השתנה. זה היה עצוב אם היינו מתנהגים כמו בני עשרים כשאנחנו בני למעלה משלושים. היינו כמו הטמבלים מ'משפחה בהפרעה'".

כלומר, אין סמים יותר בפלסיבו?

"לא צריך להגזים, כן? בעיני זה בלתי אפשרי לחיות בלי סמים. חצי עולם מכור לסמים – תרופות בהרשמה, גלולות להרזייה, כדורי אנטי-דיכאון. אנחנו תחת שליטה של חברות תרופות, כך שאנחנו בדיוק כמוכם, עם קצת יותר כסף".

פלסיבו היא לא להקה פוליטית במיוחד - מקסימום יש לה מודעות ירוקה ומובן שגם דאגה לזכויות הפרט, אג'נדה מרכזית בהרכב ששם את הג'נדר במקום כל כך בולט בעשייה שלו. עם זאת, המודעות הפוליטית של חבריה בהחלט קיימת בוודאי בנוגע לישראל, בוודאי ובוודאי אחרי שאלביס קוסטלו ביטל את הופעותיו כאן מסיבות פוליטיות טהורות. "כמובן שלקחנו את הפוליטיקה בחשבון כשאישרנו את המופע", אומר אולסדל. "בכל המדינות שאנחנו מגיעים אליהן אנחנו יודעים מה שיטת הממשל ולמעשה מה הבעיות של כל מקום, כולל כל מיני מדינות באסיה שהופענו בהן. הגישה שלנו היא להתעניין באנשים שחיים באותן מדינות, להסתכל על הילדים שמאזינים למוזיקה ולא שונים מילדים אחרים כל המדינות. הם לא אחראים למה שהממשלה שלהם עושות, גם בדמוקרטיות, שלטון העם לכאורה. למה שהילדים יהיו אחראים לזה? מה הם אשמים? אנחנו לא מאשימים אותם ולכן אנחנו באים להופעה"

אבל סירוב שלך, לכאורה, יכול לשנות דברים. זה יעורר תגובה לפעולה.

"אנחנו לא מגיעים כדי לשנות את המצב הפוליטי, שהוא מסובך מאוד, במיוחד בישראל. איזו להקה יכולה לשנות באיזושהי הופעה את ירושלים, בערך המקום המורכב בעולם עם שלוש דתות שמאמיניה האדוקים לא יודעים מי אנחנו בכלל?"

פלסיבו. GettyImages
"לא מכרנו את נשמתנו לשטן". פלסיבו/GettyImages

כשפלסיבו יצאה לדרך, הם פעלו באזור עדין למדי ועדיין חדשני יחסית בכל הנוגע לפתיחות מינית, סמים כמובן ופרפורמנס. גם אם הם לא נחשבים ללהקה פורצת דרך מוזיקלית, האטיטיוד של פלסיבו הפך אותה ללהקה שמסוגלת לשרוד רק בגלל השם. אלא שזה היה לפני 15 שנה ומאז, נדמה שלאטיטיוד הזה אין הרבה מה לחדש, אלא שעבור אולסדל, ממילא העניין תמיד היה סביב המוזיקה. "התחלנו באמצע שנות ה-90 וגם אז הכל היה פוסט-מודרני וכולם חשבו שהם ראו הכל, במונחים של סטייל ותדמית", הוא אומר.

"15 שנה לאחר מכן, יש דברים שעדיין ממוחזרים מהתקופה היא. קח את ליידי גאגא לדוגמה, שעושה את מה שמדונה עשתה וכולם שחושבים שהיא מחדשת משהו. גם בקטע ההומוסקסואלי, יש אמנים כמו רופוס ויינרייט ו-The Gossip שמעוררים עניין, אפילו שאין הרבה חדש במה שהם אומרים בהיבט המגדרי. לכן, כל הסיפור עבורנו לא היה איזשהו מהלך אסטרטגי של תדמית מחושבת, זה באמת מי שאנחנו – ככה נולדנו, מוחצנים ומתריסים. יש לנו את החופש לבטא את עצמנו ואנחנו רוצים לבטא את החופש הזה"

זה לא נראה לך לפעמים כמו התגרות בכוח, במיוחד בעת הזו?

"אנחנו לא מנסים לעורר אנטגוניזם או לעורר פרובוקציות. 15 שנה לאחר שקמנו, קשה לי לסכם את מי שאנחנו בקריירה שלנו, אבל אני רוצה להאמין שאנחנו במקום טוב לראשונה אחרי הרבה זמן. עדיין לא מכרנו את נשמתנו לשטן ולא נבלענו במכונה התאגידית הגדולה"

סטפן אולסדל. GettyImages
"מעדיף למות מאשר להיות סיימון קאוול". סטיבן אולדסל/GettyImages

מה לא תהיה מוכן לעשות גם תמורת 10 מיליון דולר?

"בחיים, אבל בחיים בחיים לא אעשה "פופ איידול", "אקס פקטור" וחרא כזה. בחיים לא אתקרב לזה, זה הרשע המוחלט".

עשרה מיליון דולרים בשביל להיות סיימון קאוול, לא תיקח? פעם אחת?

"שאלוהים יהיה עדי, מעדיף למות".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully