קולדפליי בהופעה: להיטים, הפתעות ואיימי וויינהאוס

הופעה של להקת ענק במועדון אינטימי היא חוויה מוזרה. יש להקות שחבריהן הפכו כבר מזמן לאייקונים שניבטים מעל במות ענק ומסכי טלוויזיה, עד כי ניתן לשכוח בקלות שגם הן, פעם, התחילו כך - מול קהל של כמה מאות. על אחת כמה וכמה מוזרה החוויה כשמדובר בלהקה המצליחה, המתוקשרת והמו?כרת ביותר בעולם כיום – קולדפליי.

מוזיקה דרמטית על גבול המגלומנית, משהו שמזכיר סצנה מ"מלחמת הכוכבים", ליוותה את חברי הלהקה אל הבמה הצנועה של מועדון "לה סיגאל" (מעין בארבי פריזאי מבחינת סדר הגודל), ונתנה את האות לפתיחת מופע ההשקה של אלבומם החדש והחמישי במספר, "Mylo Xyloto". האלבום הזה מהווה מהרבה בחינות את השלמת המסע שעשתה קולדפליי מלהקת רוק רכה ללהקת פופ של ממש, וזה נאמר בחיוב: נדמה שבאלבום הזה קולדפליי סוף סוף השלימה עם עצמה, עם האני האמיתי שלה, ולא חיפשה אלטר-אגו מתחכם, בדרך לכתיבת שירי פופ קליטים, כיפים וקצביים. מקוריות הם ישאירו למישהו אחר.

הבמה הקטנה עוצבה בהתאם לגרפיקה של האלבום, בהשראת סצנת הגרפיטי של ניו-יורק, כשהפסנתר של כריס מרטין מונח כמיטב המסורת באלכסון במרכז. התאורה המיוחדת שילחה שטיחי צבע משתנים מעל הראשים, והכל חיכו לפרוטגוניסטים של הערב. ואז הם עלו.

ההתחלה היתה קסומה. קטע הפתיחה הסהרורי-מרחף של האלבום החדש פתח גם את ההופעה, ויצר ציפייה דרוכה לבס-תופים הקצבי שישבור את המסתורין, כפי שקורה באלבום. ואכן "Hurts Like Heaven" - בעיניי השיר היפה והמקפיץ ביותר ב-"Mylo Xyloto" - לא איחר להגיע. הקהל הגיב בהתאם. ביצוע הדוק ואנרגטי שהמחיש מיד עד כמה הסאונד של הלהקה בלייב מדויק, חד וזהה כמעט לגרסאות המוקלטות.

אחרי כמה מילים חמות של כריס מרטין בצרפתית משובשת, זינקה הלהקה לשניים מהלהיטים הגדולים ביותר שלה, "Yellow" החד-פעמי ו-"In My Place", והבהירה שלמרות שמדובר במופע השקה של אלבום חדש, זו לא תהיה הרצה של החומרים החדשים, אלא מופע של להיטים, בתוספת כמה להיטים בפוטנציה מהאלבום החדש. לא סתם מדובר בלהקת הפופ-רוק המצליחה ביותר - העם רוצה, העם יקבל.

שלושת הביצועים נשמעו כאילו נלקחו היישר מתוך חדר ההקלטות, עם חיזוק של אנרגיה סוחפת. הגיטרות העוטפות ומהדהדות למרחקים של ג'ון באקלנד, האנרגיה המתפרצת והאגרסיות העוצמתיות של וויל צ'מפיון על התופים, והפלצטים השבריריים של כריס מרטין - כל אלה קיבלו משנה תוקף בחלל המצומצם, הקטן למידותיה הרגילות של להקת הענק הבריטית. הקהל שהגיע כדי לשמוע את השירים שהוא אוהב, לא התאכזב, לא מבחירת השירים, ולא מהעיבוד, שנשאר נאמן לחלוטין למקור.

בשלב הזה היה ברור שכדאי לרדת מהקומה העליונה שיועדה לתקשורת ולהידחף אל תוך קהל המעריצים שצבאו על סף הבמה. קולדפליי המשיכה עם "Major Minus", אחד הקטעים היותר דיסטורשניים מהאלבום החדש והפופי. קהל המוזמנים המצומצם שהגיע למועדון התמוגג מעצם העובדה שזיעתו שכריס מרטין ניגרת על ראשו, אבל השיר לא הצליח להזיז לו את הרגליים.

הלהקה המשיכה עם שלושה להיטים גדולים נוספים, בדמותם של "The Scientist", "Violet hill" ו-"God Put a Smile Upon Your Face". הגיטרה המינימליסטית החודרת של באקלנד שוב השתלטה על החלל בצליל הלוויתני שלה, וכשכריס מרטין החליף את מילות הפתיחה של "The scientist" מ-" Come Up to Meet You" ל-"Come up to Paris", הקהל התמוגג. שטיקים שהחבר'ה מלונדון עושים כבר מתוך שינה.

יחד עם זאת, הלהקה לא הצליחה לשחזר את הסערה שפתחה את המופע. הביצועים היו יפים ומדויקים, בחירת השירים היתה מתחשבת וקולו של כריס מרטין ודאי הרטיט כמה נערות בקהל; אבל בכל זאת ההופעה לא הצליחה להתרומם. כי בסופו של דבר, עם כל הניסיונות של קולדפליי להידמות ללהקת רוק בועטת או לכל הפחות להקת רוק, היא למעשה להקת מצעדים. סופר-מוכשרת אמנם ובעלת חוש שלא יסולא בפז לכתיבת להיטי ענק קליטים, אך עדיין להקת מצעדים.

הקהל שהגיע ל"לה סיגאל", כולל מי שאינו נמנה על מעריצי הלהקה, ידע לזמר כמעט כל שיר במלואו, או לפחות את הפזמון. אבל כשהמנון רדף המנון רדף המנון, פתאום היה ברור מתמיד עד כמה הלהקה הזאת נוסחתית. כל שיר בפני עצמו הוא המנון פופ-רוק מושחז להפליא, אך ביחד, אחד אחרי השני, הם יוצרים גוש צליל סכריני. גוש נעים, יפה וענוג לפרקים, אך מאידך גם די משעמם, שבלוני ובעיקר - חסר מעוף. וכך כמה שירים לתוך ההופעה, קולדפליי כבר לא הצליחה באמת לרגש. הכל היה קצת צפוי מדי, ונעדר הכנות שאותה הטקסטים מנסים לשדר.

אחרי עוד שיר שהסתיים בניגון פסנתר אנטי-קלימטי של מרטין א-לה קולדפליי, ואחרי עוד סינג אלונג עם הקהל, ואחרי עוד ריף גיטרה לירי רפטטיבי של ג'ון באלקנד ב-סי פארט של שיר כזה או אחר - השיטה של מסחטת הרגשות הבריטית כאילו נחשפה; אי-אפשר היה להתעלם מתחושת הקיטש. וכטבען של מסחטות רגשות, הן בדרך כלל לא סוחטות את הרגשות האמיתיים.

הפינג-פונג של קולדפליי נמשך, ושני השירים הבאים שנוגנו היו מהאלבום החדש: "Paradise", ה-להיט מהאלבום החדש שכל פרומו שני מתהדר בו ומיד אחר-כך בלדת הפסנתר והתופים האלקטרוניים "Up In Flames". גם שם, ניתן היה להבחין כי הקהל עדיין לא מיודד לגמרי עם האלבום החדש. את "Paradise" והסינגלים מוכרים אומנם מהמצעדים השונים, אך הבלדה, שנוגנה והושרה בעדינות על ידי מרטין, לא הצליחה למשוך איתה את האנשים.

הסינגל הקצבי והעוצמתי "Viva la Vida" הצליח לעורר קצת את הרגליים שכבר קצת נרדמו, ואחריו סיימה הלהקה עם "Charlie Brown" המוצלח מהאלבום האחרון, ו-"Life Is for Living" הרגשני, שמוסתר באלבום הבכורה של הלהקה, "Parachutes".

"תודה פריז", קרא מרטין לעבר הקהל וירד מהבמה מיוזע יותר מביבי אחרי פגישה אצל אובמה. קולדפליי ויתרה על משחק הקהל-להקה לפני ההדרן, ופשוט עלתה מיד חזרה לבמה. "Clocks" פתח את החלק האחרון של המופע והכין את הקהל לגראנד פינאלה. ואז נדמה היה שהוא הגיע, עם ביצוע מצוין ל-"Fix You".

האקורדים המפורסמים כל כך של מרטין על האורגן העדין בפתיחת הלהיט הגדול הזה, שימשו כמחווה מפתיעה לאיימי וויינהאוס המנוחה. על המצע ההרמוני המוכר, שר מרטין "They try to make me go to rehab ,I say no, no, no", כשהוא משפץ את המלודיה המקורית כך שתתאים לאקורדים. המחווה הקטנה הזאת עשויה היתה להיות מרגשת, אבל עם קולדפליי, משום מה, זה הרגיש גימיקי. כאילו אמרו "נסמן וי על מחווה לאגדת רוק מנוחה, וגמרנו". וזה הצטרף לתחושה הכללית בהופעה שהכל קצת מחושב מדי, ושום דבר לא מגיע ממקום ספונטני יצרי.

כך או כך, המשך הביצוע של "Fix You" היווה סיומת ראויה לשעה ורבע של מוזיקה, ובמיוחד החלק האחרון של השיר, בו הגיטרות המפורסמות של באקלנד התחילו לרעום והלהקה שרה יחד בעוצמה: "דמעות זולגות מהפנים שלך, אני מבטיח שאלמד מהטעויות שלי".

קולדפליי אכן צריכה ללמוד מהטעויות שלה, כי במקום לסיים עם המלודרמטיות החזקה של "Fix You", בחרה הלהקה לנגן עוד שיר אחד אחרון מהאלבום החדש. את הסינגל הראשון ובעל השם הנדוש ביותר בהיסטוריה של הרוקנרול (איזה רוק ואיזה רול בעצם?), "Every Teardrop Is a Waterfall". למרות קצביותו המרקידה, הקטע לא הצליח להשפיע על הקהל כמו קודמיו, וההופעה הסתיימה אחרי הכל בקול ענות חלושה. אולי בכל זאת קולדפליי צריכה לדבוק באצטדיונים.

קולדפליי בוואלה! Music
קולדפליי: למה כל כך שונאים אותם?
קולדפליי בהופעה: רוצים שיבואו לארץ? ספרו לנו בפייסבוק