פיטר הוק תמיד מספר שאת ההודעה על מותו הטרגי בהתאבדות של איאן קרטיס, סולן וחברו ללהקת Joy Division, הוא קיבל במהלך ארוחת יום ראשון המסורתית. הטלפון בביתו שבמנצ'סטר צלצל, הוק ענה, קיבל את הבשורה, ניתק וחזר לאכול. השנתיים האחרונות הן הזמן שבו הוק מחלים מהפוסט-טראומה הזו דרך נבירה מאסיבית במורשת של ג'וי דיוויז'ן, כמובן תוך כדי אופורטוניזם קלאסי להוק כיום, 2011, ג'וי דיוויז'ן היא כבר קונצנזוס בהיכל התהילה של הלהקות המשפיעות בכל הזמנים וטוענת רצינית לכתר הגדולה מכולן.
בתחילה, נראה שהוק מפצה על השנים בהן התנכר למורשת ג'וי דיוויז'ן (בדיוק כפי שהצליח להסתכסך עם כל דבר שנגע בו מניו אורדר שקמה על חורבות ג'וי דיוויז'ן ועד Freebass, שם רב עם שלושת החברים האחרונים שלו בתעשייה הזו) - במאמץ יתר: הסרטון באורך ה-200 שנה שקדם להופעה שלו ברדינג 3 בתל אביב וכמעט כולו קטעי עבר של איאן קרטיס, הצליח להיות גם נמרח ותמוה וגם מטופש: אם אתה הולך לבצע קאברים של אחד הסולנים הכי מבריקים וחשובים שנגעו במיקרופון, מוטב שלא תחמם את הקהל עם הדבר האמיתי.
זו גם הסיבה שלקח לו ולקהל זמן להיכנס להופעה עצמה, שהחלה בביצועים לשירי הגלגול המוקדם של ג'וי דיוויז'ן, Warsaw. כסולן, הוק מתקשה להחזיק את הטונים הנמוכים שקרטיס למעשה המציא דרכם את הסאונד הגותי של הפוסט-Pאנק. הפיתרון של הוק הוא שירה כוחנית ואגרסיבית, ולפעמים זה מרגש וסוחף ולפעמים זה קצת מוזר, כפי שהרגישו השירים הראשונים בהופעה. ואז התחיל "Disorder".
כל מי שחרט את "Unknown Pleasures", אלבום הבכורה הלא ייאמן של ג'וי דיוויז'ן על המצח שלו, יודע שלא משנה היכן הוא נמצא, כשאות הפתיחה של "Disorder" נשמע הכל נעצר, הנשימה נהיית כבדה יותר וזיעה קרה שוטפת אותך. הלהקה שהוק אסף סביבו כל כך מצוינת, אינטנסיבית ומדויקת בהבנת הצליל של ג'וי דיוויז'ן, שממילא עד שהוא התחיל עם המשפט החשוב ביותר של ג'וי דיוויז'ן, "אני חיכיתי למדריך שיבוא וייקח אותי ביד", אפשר היה להבין שלא משנה איך הוא ייצא מהביצוע הזה, או הביצועים האחרים: אלו השירים ששינו את חייך, אלו המילים שתיווכו בינך לבין אנשים שאתה אוהב, אלו הרגעים שלא תשכח אף פעם. האפשרות לראות אותם מבוצעים על במה, ועוד בידי מי שיש לו חלק יותר ממרכזי ביצירה שלהם ושהוא השראה לכל כך הרבה מוזיקה בלתי נשכחת, היא זכות גדולה יותר מהחובה לבקר אותו.
במקביל, הוק עצמו נכנס יותר ויותר לדמות המושיע של שירי הלהקה, שבלעדיו הרי לא היו זוכים לביצועי לייב עבור מי שלא היה שם בזמן אמת. פתאום שאגת ה-"?When Will It End" קמה לתחייה, חזקה ומקפיאה כמו שנשמעה בחדר השינה החשוך שספג אותה בימי התיכון; שירים כמו "Wilderness", שג'וי דיוויז'ן עצמה כמעט ולא ביצעה בלייב, היו בשריים ומלאי תשוקת ההנצחה של הוק. "Shadowplay", שיר שתפור לגמרי למידות קולו של הוק הפך להמנון אצטדיונים וההדרן הראשון כבר היה בליגה אחרת. "Love Will Tear Us Apart", שסיים אותו, היה קתרזיס אבסולוטי.
הוק מספר שבמשך שנים לא אהב את הצליל של "Unknown Pleasures", וגם בטקסטים של קרטיס הוא לא ממש התעמק. האמירה הזו נשמעת בלתי הגיונית לכל מי שבכלל מכיר את הוק דרך "Unknown Pleasures" והטקסטים פורצי הדרך של קרטיס. לכן חשוב להבין שהוק לא מעלה מופע קאברים, אלא סוגר מעגל ומאפשר למעריצי ג'וי דיוויז'ן להשתתף בכך. זו מחווה יפה ומרגשת של גיבור אמיתי, שעל אף הפגמים המובנים שלו כסולן, נותן את הנשמה כמו פול סקולס או דיוויד בקהאם של מנצ'סטר יונייטד אהובתו. ומי שלא נהנה, כמו מי שנהנה, יגיע הביתה, ישמע את הפתיחה של "Disorder" ויפתח עוד יום של ציפייה למדריך שלעולם לא יגיע.
פיטר הוק בישראל: מהם התקליטים האהובים עליו?
איאן קרטיס: הצדה במלאת 30 שנה למותו של סולן ג'וי דיוויז'ן
פיטר הוק בישראל: נהניתם מההופעה? ספרו לנו בפייסבוק