זקן לנצח
מעיין היצירה הגועש של בוב דילן בשנות ה-60 וה-70 ניפק גם לא מעט אוספים, אפילו כמה נפלאים. אין כמעט חובב מוזיקה שלא נתקל בהם במהלך חייו, חלקם גם הפכו מהר מאוד להתחלה של ידידות מופלאה. אלא שאיכשהו, מעיין היצירה החדש של דילן שהתפרץ ב-1997, אז נורתה לאוויר פצצת "Time Out of Mind", ונמשך בעצם עד עכשיו, עת יציאת האלבום החדש שלו "Tempest", לא זכה לאוסף ראוי אחד. למרות הקו הברור שעובר בין חמשת האלבומים שהוציא מאז שדניאל לנואה, המפיק המופלא של "Time Out of Mind", העיר בו ניצוץ ישן, הדבר המתבקש לעתים לאגד תקופת זוהר לא נעשה. זה הזמן להצדיע לתור הזהב החדש של המוזיקאי החשוב ביותר במאה ה-20. כל אחד מכם, כמובן, יכול היה להציע רשימה מעט אחרת, ואתם גם מוזמנים לעשות זאת.
Side 1
" Love Sick"
איך שלא תסובבו את רשימת השירים, אין להם יריית פתיחת מדויקת יותר מיריית הפתיחה האמיתית שפתחה את התקליט שהתחיל את הכל מחדש ב-1997,"Time Out of Mind". מאותה בעיטה בבטן שחטפת מהצליל האפל והמינימלי והייאוש הנחנק שעולה מתוך הטקסט, מאותו רגע ששאלת את עצמך האם זה אותו בוב דילן שהכרת, מההלם הראשוני וההתאהבות הלא פחות מיידית בדמות השונה. דילן החדש מתחיל בשיר הזה, בבלוז הקודר, המתגעגע. דילן יורד כאן באופן סופי מבמות האצטדיונים הגדולים וחוזר למקורות, רק כדי ללכלך אותם ולהכניס בהם אפקטים מתקדמים. And the clouds are weeping.
"Mississippi" (גרסה אלטרנטיבית)
כמעט ללא ספק, השיר הכי טוב שדילן כתב ב-15 השנים האחרונות. שיר שלא נכנס, גם בגלל עודף גרסאות, ל-"Time Out of Mind", ובאמת הרבה יותר התאים לאלבום העוקב, "Love and Theft". כשדילן קיבל את הגראמי על "Time Out of Mind", הוא סיפר שהשירים שהוא באמת אהב לא נכנסו לאלבום הזה. כשמקשיבים ל-"Mississippi", על שלל גרסאותיו, מזו הרוקית המקורית, ועד לזו האקוסטית או הבלוזית שנחשפו אחר כך, מבינים על מה הוא דיבר.
דילן כאן ממש בשיאו: חוש הקצב שלו מופלא, חד, מפעים, משתלב בצורה מושלמת בסיפור על האיש שימיו ספורים, סיפור שבכל שמיעה אתה מוצא בו פאנץ' אחר, כאילו מדובר היה בקלאסיקה כמו "Stuck Inside Of Mobile With The Memphis Blues Again". דילן מספר בשיר לאנשים האלה שמרגישים בגילו אבל היו רוצים להרגיש בגיל אחר ש-"You can always come back, but you cant come back all the way". בשיר הזה, דילן מצליח לחזור לרגע אחד את כל הדרך עד להתחלה, עד לרגע בו הוא היה באמת בשיא הכישרון שלו.
"Workingman's Blues #2"
חמש שנים ארוכות, ארוכות מדי, אחרי "Love and Theft", דילן פיצה את מעריציו עם אלבום נהדר ב-2006 בשם "Modern Times", ובו המשל הכלכלי הזה שלא ברור מתי הוא מתרחש. האם זה סיפור אישי מימי הרפורמציה? האם מדובר בתקופת השפל הגדול? מה שבטוח, שזה קורה עכשיו. דילן שר את בלוז העבודה הבוגדנית, המייסרת, הבלתי נגמרת, האכזרית והמשפילה, עם סיפור מפעם שנוכח יותר מתמיד בעכשיו. סיפור שמרמז את מה שרבים מאיתנו תכף יחושו, קצת אחרי 2006, כלפי עצמם, כשהאשליה הקפיטליסטית תתפוגג לתוך יוקר המחיה ואימת האבטלה. בלדה קסומה, נבואית, פשוטה וחודרת, ששורפת כל פעם מחדש. היום אולי יותר מתמיד.
"Cold Irons Bound"
מכל השירים ב-"Time Out of Mind" , הקטע הזה מטיח אותך לקיר במהירות החזקה מכולם. המקצב משכר, מהמם, קר ורותח בו זמנית. אם הלך הרוח שהובא בשירים הראשונים באלבום ההוא לווה בליטוף מנחם ומרחם, אם בשירים שקדמו ל-"Cold Irons Bound" חשבת שדילן הגיע נמוך, כאן הוא כבר סוחב אותך לקרקעית. הכי חזק, הכי מטלטל, הכי מדויק. דילן לא משאיר כאן גרם אחד של שומן, בשיר שרוצח אותך בדם קר ומבהיר לך בדיוק שמה שחשבת שהוא אומר לך קודם, זה בדיוק זה. ואפילו הרבה יותר חמור.
"(High Water (For Charley Patton"
"Love and Theft" מ-2001 היה בעצם סוג של תגובה ל-"Time Out of Mind" מ-1997, למרות הקו הברור שעובר בין שני האלבומים. לנואה, בשני האלבומים שהפיק לו (הראשון הוא "Oh Mercy" ב-1989), תמיד אהב להציג את דילן הקודר, העירום, הפגוע, החלש, זה שמתחת למסכות מאחוריהן הסתתר כל הקריירה. ב-"Love and Theft", דילן השתמש בחלק מהכלים שקיבל ב-1997 כדי לשקף צדדים אחרים ביצירה שלו, כמו למשל בשיר המופלא הזה, שבו הוא מראה שהקול הקודר והצפרדעי שלו עדיין יכול להשתלב עם נגינת הבנג'ו. שהוא לא חייב לנהום שיר עצוב במיוחד. שהיכולת שלו להתמודד עם ההיסטוריה וללמד אותה, עדיין חיה ונושמת. דילן עושה את זה כאן בצורה נהדרת, ומכניס אותך אל אותו מקום שבו שורשי הבלוז התגבשו לצורה ראשונה. דילן מספר את הסיפור של הבלוז ומקדיש אותו לצ'רלי פאטון, הבלוזיסט הראשון שכנראה הוקלט באזור הדלתא. יותר טוב מכל ספר מחקר. יותר ממצה מכל סרט דוקומנטרי. יותר אמיתי מכל שיר שניסה לעשות זאת קודם.
"Nettie Moore"
פטי סמית בחרה פעם את הקטע הזה לאחד מעשרת שירי האהבה הכי גדולים של דילן, והוא כאן כבר בן 65. אין צורך להוסיף על זה.
"Highlands"
דילן תמיד אהב לסיים אלבומים בצורה שקצת שוברת את סדר השירים, שפונה לכיוון אחר לגמרי. די דומה לאופן שבו הוא חותך הצידה בפזמון במילים שהוא כותב. בשיר הזה, שסוגר את "Time Out of Mind", דילן לוקח אותך לנקודת מסתור אחרת, לפסגה שבה הוא נוהג עדיין להתחבא, ולנגן את הקאנטרי-בלוז הפשוט שלו, קאנטרי בלוז שלא צריך יותר מדי חוץ מגיטרה אקוסטית, קאנטרי בלוז שמחזיק 16 דקות, פאקינג 16 דקות, שעוברות כאילו היו דקה אחת עם ניקול קידמן במעלית. שיר הסיום הטוב ביותר של דילן באלבומיו המאוחרים, ואחד הגדולים בתקופת הזוהר האחרונה. שיר שמסיים אלבום שחור בדרך שמראה לך את האור בקצה המנהרה, אם רק תדע להגביר את השיר של ניל יאנג שאתה נוהג לשמוע ולשכוח מאלו שמרעישים מסביב.
Side 2
"Thunder on the Mountain"
אלטון ג'ון אמר פעם שהבלוז הזה הוא אחד משירי הפופ הכי טובים ששמע מימיו, ושהוא מתגלגל מצחוק כשהוא מקשיב למילים ומבין את האירוניה. זו המחמאה הכי גדולה שדילן יכול היה לקבל, על שיר מדויק שמעיף לך את התחת מהקטע הראשון, וגורם לנענע אותו כאילו אתה בבר בניו אורלינס. אפשר היה לפתוח איתו את אלבום האוסף הזה, כמו שהוא פותח בצורה מסחררת את "Modern Times", אבל גם להתחיל נכון את הצד השני בתקליט זה חשוב.
"Po' Boy"
ב-"Love and Theft", כאמור, דילן ביקש להציג צדדים פחות אפלים שלו, והכניס לא מעט מקצבים ג'אזיים ולחנים שכאילו לקוחים משנות ה-20. היכולת של דילן ללמוד ולהעתיק אהבות מוזיקליות למשהו משלו, מגיע לשיאה בשיר הזה, שכולו סיפור על נער עם גורל אומלל שהמשטרה תמיד בעקבותיו. את העלילה העצובה, שלא ברור על מי היא מדברת, מלווה נגינה עדינה שנוגעת בשמיים, ומכניסה את ממד ההירואיות שדילן יודע להכניס בגיבורים העצובים שלו.
"Standing in the Doorway"
השיר הכי טוב ב-"Time Out of Mind", למרות שהיו שירים שזכו למעמד קאנוני מתוך האלבום הזה. מי כמו דילן מבין איך לטפל בזיכרונות ולהפוך אותם לבלדה שוברת לבבות, שמעמידים אותך ליד דלת הכניסה בכל פעם מחדש שהוא שר את הפזמון, ומשאירים אותך בוכה.
"Forgetful Heart"
"Together Through Life" מ-2009, היה ראוי ליותר אזכורים, לולא דילן היה כותב אלבומים כמעט מושלמים עד אז. "Beyond Here Lies Nothin" יכול היה כאן להיות בקלות, אלא שבסוף נבחר השיר הזה שעוסק בזקנה. עוד שיר שעוסק בזיקנה, בחולשה, בכניעה שהיא מביאה איתה. זו לא בלדה וגם לא שיר קצבי, לא ברור באמת מה זה, חוץ משיר אדיר. את המילים חיבר במקרה הזה רוברט האנטר, התמלילן המוכר של גרייטפול דד, שחבר לדילן מאז אותו אלבום ונשאר איתו באלבום החדש. האם מישהו מרגיש בהבדל? האם זה לא נשמע כאילו דילן חיבר כאן כל שורה ושורה? התשובה ברורה.
"Not Dark Yet"
הזיקנה נוכחת מאוד באלבומיו המאוחרים של דילן. למרות שאת שיריו תמיד אפשר לפרש בכמה מובנים, ולא לגמרי לדעת למי ולמה הוא באמת מתכוון, קשה שלא למצוא את דברי ימי דילן המתכלה בחמשת תקליטיו האחרונים. למרות שתמיד חשש מחשיפה, דילן עושה זאת ב-15 השנים האחרונות ללא מחסומים. הכל כאן. הבריאות הרופפת, חוסר האונים הגובר, הגעגועים, האהבות, הזיכרונות, הסוף שנראה מעבר לאופק. את "Not Dark Yet" קשה לפרש אחרת. הקצב של השיר, של הקינה אולי, צועד לאט לעבר אותו סוף, משלים עם כך שהם תכף נפגשים. Its not dark yet, but its getting there.
"Red River Shore"
יש רגעים ש-"Tell Tale Signs", או בשמו הארוך יותר, "The Bootleg Series Vol. 8 Tell Tale Signs: Rare and Unreleased 19892006", נשמע כמו האלבום הטוב ביותר של דילן המאוחר. כמובן, זה לא אלבום רגיל. זה אוסף של קטעים שלא ראו אור. יש כאן גרסאות מופלאות לשירים כמו "Mississippi" , קטעים נהדרים מהופעות, אבל ההיי לייטס הם השירים שלא פורסמו קודם, ובראש הבלדה המושלמת הזו. התוצאה המלאה של כל האלבום היא שיר הלל לדילן המאוחר ופינוקים בכמויות שהמעריצים לא רגילים לקבל. למה דילן חיכה יותר מעשר שנים עד שסיפק לנו את האגדה המולחנת בקפידה הזו, מאז שנפלה בעריכה של "Time Out of Mind"? קשה באמת להבין. מדובר באחד השירים הכי יפים שיצאו לו מאז שפגש בדניאל לנואה ב-1997.
"Things Have Changed"
תקליט של דילן, כאמור, מסיימים בצורה קצת אחרת. בהסטה של ההגה. ב-15 השנים האחרונות, יש רק שיר אחד כזה, שיר שבכלל נכתב לפסקול של הסרט "Wonder Boys " משנת 2000, אבל כאילו נלקח מאמצע שנות ה-70. המילים אולי מזכירות את דילן המאוחר, אבל המקצב הוא לחלוטין "Desire". דילן מוציא מהמוסך הפרטי את אחת המכוניות הישנות שלו, לנסיעת מסע משחררת ואמיתית, שבה הוא פותח את הכל מחדש. מאותם שירים ממכרים של דילן שאתה יכול לשמוע שוב ושוב.