בעולם שבו קטעים שיצאו לפני יומיים הם כבר פאסה, מוצר כמעט חד פעמי שנצרך ואחר כך נעלם בתהום הנשייה שהוא ההארד דיסק שלנו, נחמד שלפעמים מגיע אלבום כמו "The North Borders", החדש של Bonobo, ודורש לא פחות מהאזנה מקיפה ורצינית. כבר בערך עשור שכל כך הרבה נכתב על הגסיסה של פורמט האלבום, ובכל זאת, הוא מסרב למות. ולמה שימות? עומק המחשבה וההשקעה שנותבו אל האלבום הזה מורגשים מכל תו ותו בו. אחידותם של הסאונד, המלודיות והכלים, הזרימה הנכונה מקטע לקטע, ההקפדה על כל ניואנס הכי קטן בשירים ומעל לכל, הרעיון והכוונה שמאחדים את כל הקטעים ליצירה אחת גדולה, אלו תכונות שאף קטע או אי.פי. לא יוכלו אי פעם להכיל ולבטא.
"The North Borders" הוא כל מה שיכולנו לבקש מחזרתו של בונובו לחיינו, שגם באלבומו השישי מצליח לשמור על מעמדו המיוחד ולהתבלט בנוף המוזיקלי שהשתנה כל כך הרבה מאז שהתחיל ליצור אי אז בשנת 2000, כשהוא מוצא את הדרך הכי נכונה להפגיש את הסאונד של עכשיו עם הסגנון והקול הייחודי שלו עליו הוא שומר כבר שנים. ב"Cirrus" שופע כלי ההקשה, מושפע בונובו מהנטייה אל הרחבה, הכיוון החדש אליו מושך לאחרונה פור טט, חברו לימי הדאונביט הקסומים של תחילת העשור הקודם.
ב"Know You" הוא שואב השראה מיוצרי פוסט דאבסטפ וגרורותיו האינטליגנטיות כמו Machinedrum וב"Don't Wait" אפשר לשמוע את רוחו של Floating Points נושבת בין התיבות ועוד. אבל בשלל קטעים אחרים ולאורך כל הדרך התוצאה נשארת לחלוטין בונובו, עם חתימת צליל שאי אפשר לטעות בה עוד מימי "Dial M For Monkey", אלבומו הראשון, ובעיקר אפשר לשמוע איך כל ההשפעות מתמזגות תחת קונספט אחד אחיד וברור שאוגד את האלבום הזה ביחד.
אבל זה לא שיצירות מלאות, עשירות ומושקעות לא יכולות להגיע גם בפורמטים אחרים. למעשה, ישנם יוצרים רבים שבשבילם האי.פי היא הצורה המושלמת להגיש את היצירה שלהם.
קחו לדוגמא את Tropics, הוא כריסטופר וורד, בחור בן 22 מסאות'האמפטון, אנגליה. רק לפני חצי שנה שחרר את האי.פי הקודם והמושלם שלו "Popup Cinema" בלייבל המשובח Svetlana Industries, קלאסיקה מההאזנה הראשונה עליה גמרנו כאן את ההלל מיד כשיצאה - וכבר הוציא עוד ארבעה קטעים יותר מנפלאים, ארוזים ביחד לכדי מיני-מיני אלבום יפהפה. היכולת של טרופיקס להגיש כמויות בלתי נתפסות של רגש בלי קמצוץ של קיטש ולערבב נגינה חיה עם נגיעות אלקטרוניקה היא לא פחות מפנומנאלית, והאי.פי. החדש Home & Consonance מקבע אותו סופית ובבטחה בראש רשימת היוצרים המוכשרים והמרתקים ביותר הפועלים כיום.
באיזשהו מקום, יכול בכלל להיות שבמידה ושני האי.פיז האלו היו יוצאים כאלבום אחד, אפילו שהיו נשמעים מאד אחידים בכוונה ובמוזיקליות שלהם, משהו מהתחושה היה הולך לאיבוד. אין ספק שבעידן ה-A.D.D בו אנו חיים, ארבעה קטעים שמאוגדים ביחד כיצירה אחת כבר מגרדים את גבול תשומת הלב של המאזין, והרבה יותר מזמינים, כחבילה אחת, להאזנה חוזרת, מאשר אלבום שצריך אשכרה להתחייב בו לשעה שלמה וארוכה מהחיים.
ועם כל זה, יש שירים שלא צריכים שום דבר חוץ מעצמם. כזה הוא הקטע "Hoyle Road", החדש של Pedestrian. לפדסטריאן יש לא רק יכולות הפקה מרשימות ביותר אלא גם קול עמוק ומלטף שדומה באופן מחשיד לקולו של Sampha, הזמר אותו אתם עשויים להכיר מהעבודה עם SBTRKT, והשילוב ביניהם בונה קטע שמכריז על עצמו כאפי למדי ישר מההתחלה, ולא מאכזב. את שמו, הולך רגל, בחר Pedestrian בין השאר בשביל לייצג את הרעיון של לסיים את ההאזנה לקטע במקום אחר מהמקום בו היית כשהתחלת להקשיב לו, והתנועה הזו, הסיפור שהוא מספר, מורגשים מאד בקטע המעולה הזה. עם המון רגישות למלודיה ואהבה ברורה לאלקטרוניקה חכמה, "Hoyle Road" ממקם את פדסטריאן בחברה טובה עם שאר השמות שהוזכרו כאן בטור, ועושה חשק רב לשמוע את כל הדברים שיש לו כבר במעלה השרוול, כמו אלבום עם Maribou State השווים, אי.פי משלו בדרך בעוד כמה חודשים, וגם ריליס של רימיקסים ל-Hoyle Road, שוודאי יקחו את הקטע ההורס הזה לגבהים חדשים.
הטראקליסט המלא:
00:00 - Bonobo - Don't Wait // Ninja Tune
05:30 - Mr. Beatnick - Symbiosis // Don't Be Afraid
11:00 - Close feat. Charlene Soraia & Scuba - Beam Me Up // K7
17:00 - CoMa - My Orbit (Dauwd Mix) // KOMPAKT
23:00 - Outboxx - All The Right Moves // Idle Hands
28:30 - Dia - Sights // Forthcoming WIP
35:30 - Omar S - The Shit Baby // FXHE (CP-1 Played By D.Taylor)
42:00 - Braille - Me & U // Glass Table
47:00 - Pedestrian - Hoyle Road // Born Electric
51:30 - Tropics - Fleeting Haunt // Five Easy Pieces