עם חגיגת יום ההולדת ה-25 להיפ הופ, אי אז בקיץ 1998, הז'אנר חווה משבר ענק. כבר כמעט שנתיים עברו מאז מותם של טופאק וביגי, טבלאות המכירות של המוזיקה השחורה אוכלסו רק בשירי אר אן בי זולים או שאריות פאף דדי ונדמה שהמסחריות הוציאה לתרבות הייחודית הזו את המיץ. לא עוד העוצמה של פאבליק אנמי, החדשנות של דה לה סול או אמנות המילה של ראקים. חלל ריק.
מתוך הוואקום הזה נולד אחד מאלבומי הראפ המבריקים בהיסטוריה, ממש לפני 15 שנה על היום. אנדרה 3000 וביג בוי, אאוטקאסט בשבילכם, הם תוצר של כוחות טבע שמפגישים בין שתי פצצות כישרון גולמי שבאבחת ברק קוסמי הולחמו לגוף אחד. בתזמון כמעט מוזיקלי של התאמה בין הוואקום היצירתי שבחוץ לשיא היצירתי של הצמד, הם הוציאו את Aquemini. חצי חצי. ה- Aquarius (מזל דלי) וה- Gemini(מזל תאומים). הלחם בסיסים מושלם.
האזינו לאלבום במלואו
באותה התקופה תעשיית הראפ החלה להתפצל לשני אגפים: בפינה השמאלית, הימנית וכל העומד מאחוריה - המיינסטרים AKA חבורת חיקויי הגנגסטרים הגנרית. מולה, מסתתר בחשש מתחת לזירה האנדרגראונד הידוע בכינויו "האמנים שכל כך שמרו על היושר האמנותי שלהם עד שהם אפילו לא מקליטים את השיט שלהם. תפסו אותם ברחובות". אקווימיני היה נקודת ההשקה הדמיונית בין שני הקצוות. כן, חצי שנה אחרי גם אמינם יוציא אלבום שמשיק בין השניים, אך אצל אאוטאסקט, אלבום שלישי במקרה שלהם, יש משהו שהבחור הלבן גם היום לא מצליח לייצר - מסע רגשי, מוזיקלי ואינטלקטואלי.
עוד לפני שכל העולם ידע לנענע את זה כמו תמונת פולארויד או הכיר את גב' ג'קסון, אאוטקאסט הוציאו את האלבום שמגלם בתוכו את המהות האאוטקאסטית לדחוף את הגבולות כמה שאפשר מבלי לשכוח את השורשים. שני האלבומים שלפניו, מושלמים בדרכם, לא הצליחו להתעלות לדרגות המסע שאקווימיני לוקח את המאזין אליו. אלו שאחריו, מבריקים בדרכם, לא הצליחו לשמור על מסגרת מספיק חזקה מבלי לגלוש להרפתקאות סאונד אבסטרקטיות או לחילופין לדבוק בדינמיקה הזוגית הטוטאלית הזו. אקווימיני הוא אאוטקאסט. אאוטקאסט הם אקווימיני. Until they close the curtain.
כדי לספוג את האיכות המלאה של האלבום ראוי לצרוך אותו, ממש כמו פעם, כמכלול. לצלול לתוך כל אחד מהשירים ולצאת בסיום כדי להביט על האוקיינוס המוזיקלי שזרם בין השניים בזמן ששחיתם. אם בראשיתו נדמה שאין חוט מקשר בין השירים הביקורתיים על מצב ההיפ הופ (" Return of the "G או הסינגל "Rosa Parks") לבין השירים החצי פארודיים על סוחרי הסמים ("Slump", " West Savannah"), עד סוף האלבום נרקמים השירים ליצירה שלמה ומקיפה ולסיור מפורט במוחם של שני חייזרגנגסטרים מאטלנטה.
זהו אלבום שאפתני בצורה בלתי רגילה שגם מצליח לקיים את כולו. סגנונית הוא נע בין ראפ דרומי עם גישה עתידנית, הפאנק של מייפילד או להבדיל ג'ורג' קלינטון והמון מוזיקה רוחנית כמעט מבלי לאזכר את ישו או דומיו. יש שם גם סימפולים פסיכודלים, כלים חיים נדירים וכמה דיסטורשנים שמעולם לא נשמעו בהיפ הופ. ההפקה ההרפתקנית של האורגינייזד נוייז, צוות ההפקה המרכזי של הצמד, ואאוטקאסט שהחלו להפיק לעצמם הצליחו ללכת הכי רחוק מההיפ הופ מבלי שזה ישמע זר לאוזני המאזינים. שוב, היכולת להלחים בסיסים.
הכימיה הבלתי רגילה בין ביג בוי לאנדרה לא מתבטאת רק בהכנה לבית אחד של השני. אם בוחנים את תבניות החריזה והקצב שהשניים משתמשים בהם, אפשר להבין שמדובר בשני חלקים הפוכים של אותו שביט חד פעמי. האחד (אנדרה) זורם בקצב של 5/4 (במילים פשוטות, 5 מילים על כל 4 רבעים של ביט). השני (ביג בוי) מזגזג בין 4/4 (הסגנון הנפוץ בראפ) ל6/4, לפעמים אפילו באותו הבית. המורכבות הטכנית שלהם, יחד עם עולם מושגים אבסטרקטי ומשיכה בלתי רגילה לגרובים, מדביקים אותם יחדיו. עם זאת, כל אחד בעל פלנטה משלו. הפימפ והרומנטיקן. הקשוח והעדין. המקורקע לרחוב והמרחף לעננים. שני חצאים שונים לחלוטין של אותו השלם.
על אף שהוא לא האלבום המוכר או הנמכר ביום של הצמד, אקווימיני נחשב בצדק לחשוב ביותר שלהם. ככל שהשנים עוברות רואים יותר ויותר את ההשפעה שלו על ההיפ הופ של היום, או לפחות על הצד שרואה בהיפ הופ אמנות לגיטימית. רק לאחרונה יצאו שני אלבומים של שני יוצרים צעירים ומבטיחים (ג'יי קול וקנדריק למאר) ששופעים השראה ישירה ועקיפה מאלבום הזה, מהאופן שבו הסיפור בו בנוי ומסופר, מהתוכן והכנות שבו. מהשלמות שבמסע שלו.
אך בין ביטים מופלאים לסיפורי גטו כואבים ומונולוגים שמהללים את הזכות להיות מוזר עדיין אין מסע. יש כאן מוזיקה נהדרת, ראפרים מהפנטים וקבוצת שירים שגם 15 שנה אחרי מהנה לשמוע. התגמול מגיע, כמו בסיפור טוב באמת, במערכה האחרונה. שני השירים שסוגרים את האלבום מגודרים מהיתר בעזרת סקיט שמספק את הבמה לחבר של הצמד שדאז, ומי יודע אם גם היום, היה בכלא. בשיחת גוביינא הוא מבצע בית אקפלה בודד על האירוניה שבכלא. מכאן אאוטקאסט עוברים לאפוס בן 9 דקות בשם "Liberation".
השיר הקסום הזה, גוספל Fאנק מודרני בהשתתפות סי-לו גרין ואריקה באדו, פורס את משמעות המילה עבור כל אחד מהם. מה הוא חופש עבור מי שגדלו כצאצאי עבדים באטלנטה הדרומית? ובכן, התשובה ניתנת עם סיומו. לראפ יש את הפוטנציאל להניח שלשלאות על רגלי אחיך ואת הפוטנציאל לשחרר אותן. עם השיר שסוגר את האלבום הם מבהירים בדיוק מה הם מכוונים לעשות. הפזמון של "Chonkyfire" שואל מי מוציא את העכברים, העכברושים או הנחשים מהמחילות שלהם. התשובה היא החלילן מהמלין. המוזיקה היא המניע, והיא יכולה להוביל להרס או לבניה. עם סיום אקווימיני חוזרים להתחלה, שומעים שוב ושוב ושוב, ומבינים כמה האלבום הזה בנה מחדש את האמון בז'אנר ההיפ הופ.
ומה אתם זוכרים מהאלבום האדיר הזה? ספרו לנו בפייסבוק