וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

אריק איינשטיין - המרואיין הצנוע מכולם

חגי קראוס

27.11.2013 / 10:37

עיתונאי פוגש הרבה מרואיינים, סלבריטאים, אנשי רוח. אריק איינשטיין היה המרואיין שיותר מכולם חדר לחגי קראוס מתחת לעור, לא כמיתוס - כאדם הצנוע, המצחיק והמבריק שהיה

עריכה: יאיר דניאל, קריינות: לירון בארי

מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר?

"את אותם הדברים, אבל לאט".

החוקים ברורים, מוכרים וידועים: מראיין מגיע לביתו של מרואיין, שואל אותו שאלות, מנהל איתו שיחה ומנסה לחלץ ממנו אמירות מעניינות, חדשות, מקוריות, כאלה שלא אמר כבר אין ספור פעמים קודמות. שני הצדדים מכירים את החוקים ומשחקים לפיהם. כך קורה בדרך כלל. אבל מה קורה כשהמשימה העיתונאית שלך הפעם היא לראיין מיתוס? איך מדברים עם אגדה חיה? האם אפשר, בעצם מותר, לנסות לעשות לו מניפולציות כדי לייצר כותרת? עם שאלה הזו נאלצתי להתמודד פעם אחת בחיי המקצועיים, כשנשלחתי לראיין את אריק איינשטיין ככתב מוסף 7 לילות של ידיעות אחרונות, בינואר 2006.

אריק איינשטיין 1939-2013: סיקור מיוחד

אריק איינשטיין. Creative Commons
קול ערפל קטיפה. אריק איינשטיין/Creative Commons

הפולקלור העיתונאי הוותיק היה כזה שאריק כמעט לא מדבר עם תקשורת. מבט זריז על ארכיון העיתונים מגלה שלמעשה בערך כל שנתיים הוא נתן ראיון, בדרך כלל לא מגזיני ונרחב, אישי וחודרני. אז כשהרמתי את הטלפון בפעם הראשונה כדי לחייג אליו, כמעט לא עלה על דעתי שמישהו יענה, בטח לא אריק עצמו. ממתי מיתוסים עונים לטלפון? ואז הוא ענה. שמעתי את הקול ההוא, ערפל הקטיפה הזה שלו, בצד השני. הוא ידע שזה יגיע, אבל לא באמת היה מוכן לזה. האלבום המשותף שלו עם פיטר רוט, "רגעים" עמד לצאת והוא מספיק שנים בביזנס כדי לדעת שהמס הזה של קידום ויחסי ציבור, מגיעים יחד איתו. הוא כבר עבד עם חברת תקליטים קטנה ועצמאית שהפיצה אותו, כל השאר היה שלו. זה היה אריק של השנים הפחות טובות מקצועית, אריק שהמשיך להקליט ולהוציא אלבומים, אבל ההכרה והחשיפה המסחריים כבר היו רחוקים מאלו שהיה מורגל אליהם בשנים הגדולות.

"אני בן אדם של מצבי רוח, יש עליות וירידות כל הזמן. יש אלוף העולם בהטלת כידון – אני אלוף העולם בהטלת ספק. זה חתיכת צרה זה".

בהתחלה הוא לא רצה, למרות הכל. מה הוא צריך עכשיו את כאב הראש הזה? אז התחלתי לדבר איתו על הפועל. כששמע שהעיתונאי הספציפי הזה מנוי לשער 5 בבלומפילד, הוא אמר "פששש, וואלק אתם משהו אתם שם". אחרי שיחת טלפון נוספת, הוא התרצה. על צילום לא היה מה לדבר. בשום אופן. "יש לכם מלא תמונות שלי. למה צריך עוד? עזוב אותי מזה, בחייך. זה לא נעים לי". הסכמתי. מי אני שאגרום לאריק איינשטיין לעשות משהו שלא נעים לו?

sheen-shitof

פתרון עוצמתי לכאב

טכנולוגיה מהפכנית לטיפול בכאבים אושרה ע"י ה-FDA לשימוש ביתי

בשיתוף Solio

זה בטח יישמע כמו מליצה או הגזמה מתבקשת לנוכח גודל המעמד, אבל כשעליתי במדרגות לדירה שלו ברחוב חובבי ציון, קצת רעדו לי הרגליים. מי יפתח לי את הדלת? סימה שלו? אחד הילדים? אולי איזה חבר שביקש להיות איתו כשהעיתונאי הרשע ההוא מגיע. אריק פתח. עם טריקו דהויה, כובע מצחייה וסיגריה בפינת הפה. ודאי קראתם ושמעתם לא מעט ביממה האחרונה על הצניעות והסגפנות שלו, אבל לדירה הפשוטה והמבולגנת שראיתי לא הייתי מוכן. זה היה כמעט מכעיס. גדול הזמרים אי פעם, הדמות הישראלית שקונצנזוס גדול ממנה אין, אחרי עשרות שנים של תקליטים, מכירות ותמלוגים, חי בדירה דומה מדי לשלי.

"אני רוצה אור, כוס אוחתק, לא רוצה חושך יותר"

היה קשה לראיין את אריק איינשטיין, כמעט מתסכל. שתי פגישות, כל אחת בת שלוש שעות לפחות, והאובייקט שלך מתחמק מכל שאלה שנראית לו פרטית מדי, מחמיאה מדי, מביכה מדי. הוא דיבר, כמעט לא הפסיק לדבר, היה שם גם לא מעט כאב על דברים ואירועים שעברו עליו באותן שנים, אבל בכל הזדמנות ברח לסיפורי נוסטלגיה שרק המוח המבריק והחד שלו יכול היה למצוא את הקשר ביניהם לבין נושא השיחה שניסיתי להוביל אליו חמש דקות קודם לכן. זה היה החלק המתסכל באמת.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
חרטות? רק על שהתחיל לעשן. אריק איינשטיין/מערכת וואלה!, צילום מסך

מצד אחד, אתה יושב עם אריק איינשטיין, שומע סיפורים ואפיזודות מופלאים וחונקים מצחוק, ביקום מקביל, ואתה לא רוצה שהסיטואציה תיגמר לעולם. מצד שני, השליחות והמחויבות לעורך ולקוראים. אבל אז הוא נזרק לסיפור בקבוק השמפניה שהביא למשחק בנתניה בעונת האליפות של 69' ושבר אותו בדרך חזרה, לנסיעה הראשונה לחו"ל ב-61' עם אורי זוהר ופשנל, לפרידמן מגורדון 31, לצרפת במונדיאל 82', למשה איש כסית והשיכורים, לפרולנס גריפית' ג'וינר ולאלן אייברסון. אבל להחזיר אותו לקונטקסט כל פעם מחדש, לקבל ממנו תשובה קוהרנטית בת שני משפטים לפחות היתה משימה כמעט בלתי אפשרית. מולי ישב גבר בן 67, משתעל, שואף ונושף כל כמה שניות, מעשן בשרשרת, עם עיניים שכבר כמעט לא ראו כלום וגב דפוק. כל זה כשהוא לבוש ברישול האופייני לו, על ספה חבוטה, בסלון צר וישן.

- על מה אתה הכי מתחרט?

"שהתחלתי לעשן. כמה עשרות שנים אני כבר חושב ככה. לא מצליח להפסיק, אני לא בן אדם רגוע. החוכמה היא לא להתחיל. יש כאלה שמצליחים, אני קשה לי".

באותו יום שישי שהתפרסם הראיון, הוא התקשר אלי. "וואלה, יצא על הכיפאק", הוא אמר, מסויג ומרוחק כהרגלו. בדרך כלל כשמרואיין מחמיא לך על כתבה, אתה מיד תוהה אם עשית משהו לא בסדר. לא הפעם. גם אני הרגשתי שיצא על הכיפאק, מודה ונרגש על ההזדמנות. גם בשיחה הזו, אחרי שהכל כבר נכתב והודפס, הוא עדיין דאג להקפיד ולהזכיר את פיטר רוט וצעירים אחרים שעבדו איתו על האלבום. תמיד ממעיט מעצמו, מעביר את השיחה להרעפת קרדיט לאחרים, נבוך עד עמקי נשמתו המוזהבת מכל גילוי חיבה או הערצה. למחרת היה עוד משחק ליגה של הפועל, אז הוא שאל "מה יהיה?".

מאז הריטואל חזר על עצמו כמה וכמה פעמים. הטלפון מצלצל, מספר חסום, ופתאום אתה שומע את אריק, את ערפל הקטיפה ההוא שלו, בצד השני של הקו. תמיד זה תפס אותי לא מוכן. איך אפשר להיות מוכן לטלפון ממיתוס? אבל כשאריק מתקשר, אתה עוזב הכל. לא כי הוא דורש. ההפך, כל שיחה נפתחה בהתנצלות על כך שהוא בטח מפריע ועד כמה הוא כזה נודניק. לא, אתה עוזב הכל כי זה אריק והוא רוצה לשאול משהו על הפועל. כי בכל רגע כזה אתה מודה על מזלך הטוב שהביא אותך לסיטואציה שבה דבר כזה יכול בכלל להתרחש. תודה על הכל, אריק. רק אל תשכח לספר לעלי שם למעלה הכל על דרבי הכדורסל שניצחנו בשבוע שעבר.

- מפחיד אותך המוות? אתה חושב עליו הרבה?

"כן, אני יודע. כן. קשה קשה, נהיה לי רע מהדיבורים האלה. תגיד לי, יש 7 מיליון תושבים בארץ, למה תפסת דווקא אותי, אחול מניוקי? מה נטפלת אלי?".

נפרדים מאריק איינשטיין בפייסבוק

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully