וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

סוציאל היפ הופ: הראפרים הישראליים בונים מחאה חדשה

מתן שרון

19.1.2014 / 8:01

אם פעם ההיפ הופ בישראל היה לא יותר מקוריוז שהנפיק זמרים שעשו פרסומת לשוקו, היום זמרי מחאה ישראלים מתחילים לתקוף ולא לקחת שבויים. לפיד וליברמן, ראו הוזהרתם

בכל פעם שמנסים להגן על ז'אנר ההיפ הופ בפני המזלזלים בו, ובהחלט לא חסרים כאלה, נדמה שתמיד חוזרים על אותה המנטרה: "היפ הופ זה ז'אנר מחאתי" אומרים. כאילו די בזה כדי להצדיק כל אידיוט שמתהדר בביצ'ז וכלי הנשק שלו. הרי מספיק מבט זריז על מצעדי המכירות כדי לראות שהמגמה העולמית נוטה לכיוון האישי במקרה הטוב והטיפשי במקרה הרע. רק יחידי סגולה מעיזים לגעת בנושאים החברתיים הבוערים של אמריקה בכללותה ושל הקהילה השחורה באופן ספציפי.

באופן מפתיע, דווקא בארץ מסתמן שהמגמה הפוכה – בשנים האחרונות הראפ הוא אחד הז'אנרים הבודדים בארץ שחוזר שוב ושוב למחאה, בין אם מזווית חברתית, פוליטית או תרבותית. רק הולם שהז'אנר הליריקלי ביותר שקיים יתחיל למזוג תוכן רלוונטי לתוך התבנית הפשוטה שלו, תבנית שמאפשרת להכניס רעיונות מורכבים ודיאלקט דיבורי יותר לתוך המוזיקה. כן, ההיפ הופ בישראל מתעורר. באיטיות רבה יש לומר, ומביט סביבו. למרבה השמחה, יש לו מה לומר.

ניקח כדוגמה את הסינגל האחרון של הצמד אקסום ששוחרר לפני כשבועיים. עוד משמו ("יאיר, אל תמרח אותנו!") עולה שאין כאן מקום לשיח עמום שמשאיר חצים באוויר. זה משאיר אותנו עם אמירות חד משמעותיות, כמו "אתה יושב עם כל ההון שלטון/ במקום להתיישב על אלפיון עליון", אזכורים לאימהות חד הוריות, סטודנטים וניצולי שואה, כל זאת מבלי לשכוח עקיצות על ההוזלות המביכות למוצרי השמנת.

ואקסום לא לבד במערכה. יחד עם עוד כמה שירים דומים שהוציאו בעבר הצמד מנתניה ("מה עם הכסף" ו-"עובדים עלינו"), ניצבים ברפרטואר הראפ המחאתי של ישראל כמה שירים מטובי העוסקים בתחום. גם אם נדלג על הדג נחש, שכבר גדולים יותר מהיפ הופ, אנחנו נשארים עם פלד ("לא טוב"), סול ג'יי ("אנשים חלשים") נצ'י נצ' ("עידן הברזל") ועוד רבים שנגעו בנושא באופן ישיר ברמה כזו או אחרת.

אבל בתקופה האחרונה, ישנם יותר ויותר ראפרים שמקדישים את עצמם לדבר בשם ולמען האחר. אלבומו האחרון של קוואמי, "זרים במאה ה-21", עומד על קו התפר שבין האישי לפוליטי/חברתי ולא פוחד לציין שמות כמו ליברמן, ביבי וכל מי שבעיניו פוגע בחלשים ממנו. פישי הגדול, תאמינו או לא, ביצע שירי מחאה כבר לפני יותר מעשור. ועם כמה שיפריע למעט אנשים שההרכב הבא נכלל ברשימה, גם DAM, הרכב ההיפ הופ הפלסטיני מלוד, ממשיך לייצר שירי מחאה נושכים בשפה הערבית שפונים גם כלפי החברה הערבית עצמה, ולעיתים אף מוסיף וזורק ממתק גם למי שלא דובר את השפה.

יותר מכך, אלו לא רק אמנים מבוססים שמוצאים את קולם כראוי להשמעה בהפגנות – גם חבר'ה צעירים מתחילים לתפוס עמדה ולבטא אותה בבהירות. אחד ההרכבים המבטיחים בסביבה, וללא ספק אחד המעודדים, הוא ה-U-Crew, קולקטיב שמגדיר את החזון שלו כ"יצירת היפ הופ בעל תוכן". והם גם מקיימים. עם מגוון חברים וזוויות, מהגליל המערבי ועד רמלה, מהיפ הופ סוציאליסטי וראפ של מעמד הפועלים, הם באמת מצליחים להעביר רעיונות ותוכן דרך המוזיקה שלהם בצורה בוגרת ומרשימה ביותר.

אם נשוב לרגע לטענת ה"היפ הופ זה ז'אנר מחאתי", חשוב לזכור שיותר מאמירות חברתיות ושירים בועטים – המחאה האמתית של הז'אנר היא מעצם קיומו, והאלמנט הזה מתקיים בחוזקה גם בישראל. כשמסתכלים על הרכבים כמו סיסטם עאלי, שמקדמים אקטיביזם חברתי באמצעות מוזיקה, או שיטי סיטי, שמשלבים בין פאנק לראפ, כדי לבעוט במערכת בחוזקה אפשר לראות את זה חי וקיים גם בנפש יהודי. טוב, בעצם בכל נפש בישראל.

קיץ 2011 לא השפיע באופן מאסיבי על התרבות הישראלי, אבל בפינות מסוימות, במיוחד השחורות, הוא נתן תקווה לשינוי, מה שתורגם לקריאה לפעולה. זה הוא אמנם תהליך איטי, ואנחנו יחסית בתחילתו, אבל אחרי שבמשך שנים המחאה היחידה שבאה מכיוון ההיפ הופ הייתה "העם לא מספיק ציוני", נדמה שהכיוון החברתי המקורי של הז'אנר מתעורר גם בישראל, והאמנים הופכים ליותר אמיצים יותר, יותר וורבלים והכי חשוב – הרבה יותר היפ הופ מכפי שאי פעם היו.

  • עוד באותו נושא:
  • היפ הופ

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully