כריזמה אי אפשר לקנות במכולת. וגם לא כישרון. ובני אמדורסקי קיבל את שניהם במנות גדושות. הוא היה גבר שבגברים. צ'ארמר. מענטש. שאהב לחיות. ואהב לאכול. ואהב נשים ("תמיד אמרו עלי שאני לא גבר של אשה אחת"). זה לא הפריע לו לפתח קריירה מרשימה ולהטביע חותם על הפופ העברי. כזמר. כמפיק. כאמרגן. כנפש יצירתית, חופשיה, שופעת רעיונות, אך מאד מעשית. 20 שנה מאז מותו, מתברר שאמדורסקי חי ופעיל מתמיד.
בני היה פלמ"חניק. קיבוצניק. ונהג משאית. גיבור ישראלי, עב זרועות ועב קול. ב-1957 פגש את הנפש התאומה שלו, ישראל גוריון ועמו הקים את "הדודאים", צמד ששרד 36 שנה בזוגיות פתוחה: בני ערק לפרויקטים שונים וחזר אל ישראל מדי פעם. "ערב של שושנים" הוא ודאי גדול שיריהם, משום שבו זיקקו לכדי שלמות הרמוניות קוליות קסומות. אבל קשה שלא להתפעל גם מ"הבלדה על השיער הארוך והשיער הקצר" של עמיחי ומ"העולם בשחור לבן" הלירי, שנים רבות אחר כך.
ב-1964 הקים בני את שלישיית גשר הירקון עם יוצאי להקת הנח"ל אריק איינשטיין ויהורם גאון. זה היה ההרכב האהוב ביותר באמצע שנות ה-60 בישראל הנינוחה של אשכול. כשגאון עזב, אמדורסקי לא היסס להזמין את גוריון להשלים לשלישייה בתכנית השנייה של ההרכב, שהצליחה לא פחות. בדרך הספיק לזכות עם נחמה הנדל בפסטיבל הזמר תשכ"ד ולבצע עם מקהלת ילדים את "אולי תרדו שם", מהסרט המקסים עפ"י סיפוריו של פוצ'ו. גם מאיר אריאל, שכונה בתחילת דרכו "הצנחן המזמר", חייב לאמדורסקי את המיני אלבום הראשון שלו, "ירושלים של ברזל".
אחרי שגשר הירקון התפרקה, חיבר בין איינשטיין לבני הזוג ג'וזי כץ ושמוליק קראוס. אמדורסקי היה המפיק המחוכם שעמד מאחורי ההצלחה הכבירה של שלישיית "החלונות הגבוהים" ב-1967. צליל הפולק-פופ כבש את ישראל, אבל איינשטיין ערק לזרועותיו של שלום חנוך ועשה את "מזל גדי". אמדורסקי, בחושיו החדים, אבחן את הטאלנט בן ה-23, ציוות אליהם את חברו מקיבוץ משמרות חנן יובל וגם סיפק את השם, "השלושרים" (שלושה שרים).
הכישרון השופע של חנוך כמלחין וההשראה הגדולה מצד הפופ הבריטי הולידו את אחד התקליטים העבריים המושלמים אי פעם, שסיפק להיטי קאנטרי-פופ בשרשרת, מ"מה יש לך גברת לוין", דרך "לו הייתי פיראט" ועד "ציף ציף מעל לרציף".
לצד גיורא גודיק מהמחזמרים באלהמברה ופשנל מהגשש החיוור והבידור הקל, היה אמדורסקי הצלע השלישית, הסנדק של הפופ הישראלי באותן שנים רעננות ומשמחות. במקביל להצלחה המוסיקלית, היה פעיל ב"חמאם" ביפו, פתח מועדונים ומסעדות והמציא שמות להרכבים כמו "שובבי ציון" ו"כיף התקווה הטובה". קראוס החליף בינתיים את החלונות בסורגים וכתב בכלא אלבום שלם, "מדינת ישראל נגד קראוז שמואל". אחד השירים בתקליט הזועם שהוקלט תוך שעות נקרא "שישי חי" ורמז לשימוש בחשיש. שנה אחר כך, ב-1972, כשהוא חלק משלישייה נוספת, עם ג'וזי וישראל, "הטוב הרע והנערה", אהוד מנור כתב לשיר האנרכיסטי של קראוס מלים חדשות ו"טוב לי לשיר לעולם" זכה במקום הראשון בפסטיבל הזמר במוצאי יום העצמאות.
אסף, הילד שאבא כל כך אהב, נולד. וההשפעה של בני על עולם המוסיקה הלכה ודעכה. ב-1984 עוד חבר עם ישראל לפרברים, כדי לנפק את הלהיט "תלבשי לבן" של נעמי שמר. 6 שנים אחר כך, כשהוא רק בן 59, תתגלה בגופו מחלת הסרטן. אמדורסקי נאבק בה בכל דרך: דמיון מודרך, טיפולים טבעיים ופתיחות יוצאת דופן - בראיון ל"7 לילות" חשף את הטפטפת שמנקזת נוזלים מהכבד שלו. הוא הפגין אומץ לב, אבל המחלה הלכה ואיכלה את גופו. אסף, מצידו, עמל על הקריירה שלו. השיר הראשון שהוציאה לרדיו להקתו, "תערובת אסקוט", היה חידוש לגברת לוין של אבא, שפרגן ותמך והשקיע.
אוקטובר 1993. גופו כחוש. עיניו גדולות. והחיוך לא ניתק משפתיו. אמדורסקי נאחז בחיים, אבל הם אוזלים. הוא מארגן בערוץ 1 "מסיבת גג", מעין מסיבת פרידה לעצמו. איינשטיין, חנוך, גאון, יובל, ג'וזי, הגיעו. וגם שמר, שתרמה לו שיר אחרון, קורע לב, "אני גיטרה".
בני אמדורסקי נפטר לפני 20 שנה בבית החולים. יומיים לפני כן ישב אצלו ישראל וסיפר לו בהתרגשות, שאלבום הבכורה של אסף, שזה עתה יצא, זוכה לביקורות מצוינות. אמדורסקי היה כבר באפיסת כוחות. מעיניו נשרו דמעות. דמעות של אבא. דמעות של גבר. ב-2010, 16 שנה אחרי, חבר אסף, הבן, לישראל, החבר, ויחד חידשו את הדודאים. בהתחלה זה נראה קוריוז. 3 שנים אחרי, זה מובן מאליו. הצמד אפילו זכה לפרודיה ב"ארץ נהדרת". אי שם, למעלה, נשמע צחוק בס רועם.