יש שנים שבהן אפשר למצוא בטקס הגראמי איזה קו מקשר או לפחות איזה רגע שקולע באמת להלך הרוח המוזיקלי של אותה שנה. הטקס של השנה לא היה אחד מאלה. הוא כן היה ארוך באופן נפשע והסתיים עם לא מעט זוכים מוצדקים ולא פחות טעויות איומות על גבול הנתק המוחלט מהמציאות אבל הרי אלה הן כבר סוג של מסורת בגראמיז. אולי חשוב יותר, קיבלנו גם המון הופעות מאש אפ בתבניות האהובות של "אמן ותיק + אמן צעיר שמושפע ממנו בלי להתקרב לקרסוליו", "נו, כולכם די דומים גם ככה" וכמובן, "בחרנו שני שמות מכובע" הישן והטוב. לטקס אקראי מגיעה רשימת הערות אקראית לא פחות, והרי היא לפניכם:
1. גם השנה הגראמי עדיין התקיים בעולם שבו הגיטרה החשמלית היא כלי מוזיקלי רלוונטי יותר מהלפטופ, והילדים לא מפסיקים להתפרע לצלילי הרוק והרול. הבעיה היא שכבר מאתגר לגייס מספיק אמנים מתחת לגיל 60 למלא את המועמדויות בין המועמדים המסעירים בקטגוריות הרוק אפשר למצוא את הרולינג סטונס על שיר חדש שהם דחפו לאוסף האחרון שלהם, לד זפלין על הופעת האיחוד מ-2007, בלק סאבאת' המאוחדת (שגם זכו בקטגוריית שיר המטאל Deafheaven אפילו לא היו מועמדים), וכמובן פול מקרטני עם שאריות מנירוונה שזכו רשמית על "שיר הרוק של השנה" אבל הקטגוריה האמיתית הייתה "בעלי העבר המפואר של השנה". אפילו ההזדמנות היחידה להשיל מעט אנכרוניזם בהופעה המשותפת של ניין אינץ' ניילז וקווינס אוף דה סטון אייג' פוספסה לחלוטין כשההופעה נזרקה לסוף הטקס ונקטעה בסוף השידור.
2. בינתיים, בז'אנר הנישה חסר החשיבות "היפ הופ", חולקו גם כן כמה פסלונים לא שמישהו שידר את זה כי צריך עוד קצת זמן למחרוזת הבלתי נגמרת של שיקגו עם רובין ת'יק. אולי בעצם היה עדיף לא לחזות במחדל שבו מאקלמור לוקח את הפרסים בכל אחת מהקטגוריות, כולל את אלבום הראפ על חשבונם של אמינם, דרייק, ג'יי זי, קניה ווסט ומי שהיה צריך לזכות ללא צל של ספק קנדריק למאר. אפילו מאקלמור עצמו טרח לסמס לקנדריק שהפרס הזה צריך היה להיות שלו (ולהעלות צילום מסך לאינסטגרם). לפעמים נדמה שעם כל הכוונות הטובות, מאקלמור בעיקר מזיק להיפ הופ ככל שהוא הופך לחביבם של אלה שזרים לז'אנר, אבל עדיין יודעים לקבוע שכל שאר הראפרים מדברים רק על ביצ'ז וסמים. מאקלמור מצטייר שוב ושוב כמו איזה מושיע שיוצא נגד החומרנות, הסקסיזם ואפליית ההומואים שקיימת באגפים מסוימים בהיפ הופ, אבל הוא רחוק מלהיות הראשון ורחוק מלעשות את זה באופן מעניין במיוחד. האמת היא שאין בו שום דבר חדש או פורץ דרך חוץ ממוזיקה נעימה לאוזן וצבע עור שלא מפחיד מצביעי גראמי. בקיצור, מדכא.
ההודעה שמאקלמור שלח ללמאר:
3. ואם כבר קנדריק למאר, ההופעה שלו עם Imagine Dragons הייתה טובה מספיק כדי לגרום לבנאדם לאהוב את Imagine Dragons. מטריד.
4. ואם כבר הופעות מרשימות, טיילור סוויפט הדגימה שוב כמה היא טובה במה שהיא עושה: מאוד.
5. ועוד טיילור סוויפט ההחלטה לשים אלבום פופ טהור כמו "Red" בקטגוריית אלבום הקאנטרי של השנה הייתה מגוחכת, אבל היא כן סיפקה את העברת הלפיד הסמלית ברגע בו קייסי מאסגרייבס המוכשרת לקחה את הפרס הזה מיקירת הז'אנר שערקה רשמית לפופ. אם בא לכם לשים אוזן על עוד יוצרת קאנטרי צעירה ומוכשרת שמתעלמת מהשמרנות המובנית של הז'אנר ומגששת את דרכה למיינסטרים תקשיבו לקייסי מאסגרייבס. היא מצוינת.
6. בין האסתטיקה האפלה של לורד בביצוע המינימליסטי ומלא העוויתות ל"Royals" לבין הצגת המכשפות המטופשת של קייטי פרי פעורה תהום עמוקה של קלאסה, ועדיין, ביחד הן יצרו טקס גותי באופן מפתיע.
7. אחרי כל הפירוטכניקה של המופעים האחרים, מדהים לגלות כמה מחשמלת ביונסה יכולה להיות עם לא יותר מכיסא.
8. לא שזה ענייננו וקווין לאטיפה לא צריכה רשות מאף אחד, אבל בכל זאת אולי אפשר היה למצוא מישהו שאינו עדיין בארון כדי להוביל את טקס החתונה הלהט"בי של מאקלמור?
9. ועוד מאותו ביצוע מדובר מוזר כמה לא רלוונטית נראתה מדונה על הבמה הזאת. כמה מנותקת מהרגע הנוכחי בפופ. אייקון ששוגר מעידן אחר, לא פחות מרינגו סטאר.
10. "One" הוא עדיין שיר מדהים (גם אם אין שום סיבה לבצע אותו סתם כך בגראמי 2014), רק חבל שהוא זכה לביצוע מקרטע כל כך. הפסנתר לא השתלב לרגע ואף אחד לא טרח לכוון לקירק האמט את הגיטרה לפני שהוא עלה לבמה. חבל.
11. ללו ריד הגיעה מחווה מכובדת הרבה יותר. אם כל מה שיש לכם להציע זה כמה משפטים ריקים מג'ורדן פאקינג קטלאנו עדיף לא להספיד את ריד בכלל.
12. הכובע. של. פארל. מה.
קליפ השבוע : וין דיזל רוקד ביונסה
כבר היינו מוכנים עם קליפ אמנותי שיעיד על טעמו המשובח של כותב המדור, ואז וין דיזל העלה לפייסבוק את יצירת המופת הזאת. תחת הכותרת "אתם יודעים שאני אוהב מוזיקה" דיזל מענטז מול מצלמת הרשת לצלילי קייטי פרי וביונסה כמו האחות הקטנה והשרירית שלא ידעתם שרציתם וזה מקסים. עזבו אתכם מלרקוד כאילו אף אחד לא צופה, תרקדו כאילו כיכבתם ב"מהיר ועצבני 6" ואתם לא חייבים לאף אחד כלום.
בית דין גבוה לפופ: Bastille Pompeii
צריך למצוא שם לסגנון שבו מנסים להפוך שיר פופ אנמי להמנוני יותר בעזרת קולות רקע בסגנון הפסקול של מלך האריות. "מופאסה רוק"? לא בטוח. דוגמה טובה לשיר מופאסה היא "Some Nights" של fun. דוגמה עדכנית יותר היא "Pompeii". דן סמית', שמוביל את הרכב הקולדפליי לייט Bastille, כתב פזמון פופ שתופס את האוזן מהשמיעה הראשונה, ועדיין מצליח להישאר חסר ייחוד. מין גלידת וניל שאין סיבה לסרב לה, אבל גם אין סיבה לצפות שהטעם שלה להישאר.
Bastille לא נותנים בינתיים סיבה לחשוב שהם כאן כדי להישאר ליותר מלהיט אחד או שניים. אבל היי, זה גם מה שאמרו על כריס מרטין. נחכה ונראה.
גזר הדין: האקונה מטטה.
ארבע בשורה
Mac DeMarco Passing Out Pieces
שיר ראשון ומבטיח מתוך "Salad Days" המתקרב של מאק דהמרקו ובו הוא מתייחס לכתיבה כחלוקה של חתיכות מעצמו. עם מקשיבים טוב אפשר כמעט לדמיין שאכפת לו.
The Hold Steady I Hope This Whole Thing Didn't Frighten You
ההולד סטדי מתרחקים עוד קצת מרוק הפאבים שבו הם מתמחים בדרך להפוך ללהקת רוק די סטנדרטית. קרייג פין כבר שר יותר משהוא נואם, וההפקה הדחוסה גורמת ללהקה להישמע פחות כמו מעריצי ספרינגסטין ויותר כמו חקייני פו פייטרז.
Cloud Nothings I'm Not Part Of Me
אחרי "Attack On Memory" האחרון והמעולה שלהם, הציפיות מ-Cloud Nothings גבוהות במיוחד והשיר הזה מוצלח בדרך להגשים אותן. לפעמים כל מה שצריך זה שיר פאנק פופ פשוט ומצוין עם פזמון שכיף לצעוק ביחד.
Banks Brain
בנקס נכנסה לאחרונה לרשימת האמנים ב-Sound Of 2014 של ה-BBC, ודי בצדק יש לה קול מצוין, לא מעט כריזמה והיא יודעת לבחור מפיקים בפינצטה. נראה שנקודת הרוויה מתקרבת בכל מה שקשור לשירי אר אנ' בי מעורפלים, אבל בינתיים, שיהיו טובים לפחות כמו זה.
מה אתם חשבתם על הגראמי? ספרו לנו בפייסבוק