פעם, לפני הרבה הרבה שנים, לא רק שלא היה אינטרנט, אפילו קומפקט דיסקים לא היו. בני שלושים פלוס אולי זוכרים את הימים ההם של הפלסטיקים והמחטים, וכשרק יצא הקומפקט לעולם, הוא היה כל כך יקר, ונחשב למותרות של עשירים בלבד. בתקופה ההיא לבי-סייד היה ערך והיתה משמעות. המקום על תקליט הוויניל היה מוגבל, ולכן כל שיר שהוטבע עליהם נבחר בקפידה. מי שרצה להרחיב היה מוציא אלבום כפול, שאורכו הפך בעצם לסטנדרט של הדיסקים בימינו - בין שישים לשמונים דקות. אבל בימי הווינילים לא היה מקום לכל המטעמים שהיו מוקלטים באולפן, ועל כן מעריצים של אומן זה או אחר ידעו שהם חייבים להשיג, ויהי מה, את כל הסינגלים שהוא הוציא, מאחר ועל הצד השני של הסינגל, הבי-סייד, לא היתה סתם פסולת או שיר סתמי, אלא פנינה מסתורית בפני עצמה. "הבי-סייד מנצח שוב" היה שיר של פאבליק אנמי, אבל בהיפ הופ אין ספק שהבי-סייד הפסיד. הראפרים היו מהראשונים להבין שתכולתו של דיסק היא בור ללא תחתית, וכמעט ולא הותירו קטעים זרוקים על ריצפת האולפן.
ניק קייב היה בשנות השמונים אחד מאותם אמנים, שמי שהלך בעקבותיהם, האמין. לאוהדיו היה ברור שכשהוא מוציא סינגל או משתתף באוסף, הוא לבטח משקיע ומרגש לא פחות מבכל שיר שהוטבע בתקליטיו הרשמיים. הוא היה מאלה שצריך להיות פנאט, כדי להתחקות בעקבות כל הקלטה שהשאיר - התפוקה היתה אדירה ומפוזרת בכל מקום, ומי בכלל חלם אז על סולסיק? האוסף "בי-סיידים וקטעים נדירים", החדש והמשולש שלו, מכיל 56 שירים ומטייל בכל תקופותיו כסולן וכמנהיג הבאד סידז, שהגיחו משאריות הטירוף החולני של הבירתדיי פארטי. ב-94', כשהביקורות כבר לא היו לגמרי לצדו, הוציא קייב את "Let Love In", לטעמי התקליט הגדול והמסעיר האחרון שלו. אילו הייתי יודע שבתום עשור שהכיל ברובו תפוקה קייבית בינונית, הוא יוציא אוסף בי-סיידים, הייתי פשוט ממליץ לכולם להתעסק בדברים אחרים ולחכות. נכון שיצאו לו בזמן הזה כמה קלאסיקות שמאלץ מקסימות, כמו "Into My Arms", ""Are You The One וגם "No More Shall We Part" (2001) שהביקורות שחטו, אבל היה אלבום יפה בסה"כ. כך יוצא שאוסף הבי-סיידס החדש הוא מסמך העוצמה הראשון של קייב מזה יותר מעשור.
מקפה בוץ לנטול קפאין
כבר באלבומו הראשון הוא הניח רגל אחת במי בוץ אוואנגרד מטונפים ושניה בשפת הבריכה הרכה והמלודית. הניגוד בין העולמות הפך אותו למסקרן תמידית, והקנה את הכוח לשיריו העדינים. היום נדמה שאלטון ג'ון מהווה לו השראה יותר גדולה מאיינשטורצנדה נויבטן, וגם תאוות הרצח, שחלשה על ה"Murder Ballads" שלו, לוותה בהפקה ובלחנים בנאליים וחלושים. קייב אמר אז שהוא מעריץ את קיילי מינו, ולא סתם שר איתה דואט. גם אני מאד בעד קיילי. אני אפילו מאד מאד בעד שירי מיימון. אבל מלבד ההברקה החד פעמית, "Where The Wild Roses Grow", הפופ לא היטיב עם קייב, שכוחו הלך ודעך עם השנים. באייטיז לא הייתם חייבים להאזין למילים שלו כדי להפנים את יצריו האלימים. מספיק היה להקשיב להגשה ולעיבודים כדי לדעת שבכל רגע משהו ברוטאלי עומד להתפוצץ מהרמקולים.
הדיסק הראשון בקופסה החדשה נפתח בגרסאות אקוסטיות לשירים שהוקלטו במקור באנרגיה פראית: "דיאנה", "City Of Refuge" ו-"Mercy Seat", כאילו כדי לסמל את המהפך המוזיקלי שעומד לעבור קייב במהלך הקריירה. הוא ממשיך בקאוור גולמי ל-Leadbelly, בביצוע הייאוש ל"הלפלס" של ניל יאנג ובפרשנות הפסיכוטית ל"מגדל של שיר" של לאונרד כהן, שמתרוצצת בין כל כך הרבה סגנונות, שנדמה שהפיק אותה מייק פאטון. הוא מכיל את "עד סוף העולם", שיר הנושא ההמנוני מסרטו של ווים ונדרס, ואת "Train Song", שהיה הבי-סייד של "The Ship Song" ואף אחד לא יכול היה להבין איך הוא לא נכנס לאלבום המלא. היום זה כבר לא היה קורה, אבל היום הוא כבר לא כותב יותר שירים כאלה. פעם אפשר היה לשמוע את לבטיו היצריים, משל היה הבלוזיסט רוברט ג'ונסון, שעה שהוא עומד למכור את נשמתו לשטן. השפעות הגוספל עליו לא היו יפות ומלוטשות, אלא עקומות וכוחניות, ובקצה השני של הדיסק הזה, נמצאת הבלדה הממיסה "Cassiel's Song".
זרעים רעים נובטים
הדיסק השני מכיל את הביצוע ל"What A Wonderful World" של לואי ארמסטרונג, עם סולן הפוגס שיין מק'גאוון, וגם ביצוע של קייב לפוגס, ובעיקר קאוור מרוסק ושובר של מק'גאוון ל"לוסי" של קייב. כאן כבר אפשר לחוש בשינוי. הבלדות מתחכמות פחות, הקאוורים משועשעים יותר. את אחד הבי-סיידים המעולים מימי בלדות הרצח שר הקלידן קונוואי סאוואג', ויש אפילו ביצוע מפחיד ויפה בהרבה מהמקור ל-"Red Right Hand", עמוס בכלי מיתר. ברמת הקוריוז החביב מינוס נמצאת הסקיצה המוקדמת לדואט עם קיילי, כשאת התפקיד שלה הקליט בליקסה ברגלד המיתולוגי. אבל זו סאגת הטבח המתישה "Omalley's Bar", שבסוף קצת פחות מ-18 הדקות שלה, מורגש שקייב מתחיל להתרוצץ סביב הזנב של עצמו.
הדיסק השלישי כולל את הקטעים הנדירים שבין 97' לימינו, התקופה הכי חיוורת בתולדות קייב, ודווקא הוא מעורר תהייה. אם הבי-סיידים של אותה תקופה כוללים לא מעט שירים משובחים, למה אי אפשר היה לכלול אותם באלבומים השלמים, ודווקא בעידן הקומפקט דיסק? אמנם חסרים פה הקאוור היפה ל-"Let It Be" של הביטלס והמבריק ל"דיסקו 2000" של פאלפ, אבל בין תקליט סטנדרטי למשנהו, מסתבר שקייב פיזר כמה וכמה רגעי חסד קטנים. הדיסק השלישי כבר רחוק מהמטענים הרגשיים שנוכחים בראשון. אלו של קייב הג'אנקי, הממורמר והצעיר, ואלו של מעריציו הוותיקים משנות השמונים. עם זאת, הוא גם ההוכחה לכך שהבן הטוב אולי אינו בשיאו, אבל הוא עדיין אתנו. איך אמר צ'אק די - הבי סייד מנצח שוב.
ניק קייב אנד דה באד סידז, "B Sides & Rarities" (הליקון, Mute)