פופ דה מג'יק דרגון

איגי פופ הוא מתחרה רציני על תאר "הזמר הכי טוב בעולם שהוציא הכי הרבה תקליטים גרועים". מבין תקליטי האולפן שלו, כמות המבעסים ממש מתחרה עם כמות המופלאים. אבל זה כנראה חלק מהקסם של האיש. הקריירה שלו כולה פגומה, מתרוצצת משל הייתה ג'אנקית על הרואין בין הייז של שכרון חושים לדאונים מזוויעים ; בין כמה מפסגות הרוקנ'רול המזהירות אי פעם לכמה מתחתיות הבינוניות האפשרית.

הוא אמנם אינו היחיד שמתנהל כך במרוצת השנים, אבל איגי תמיד פחות צפוי בעליות והירידות שלו מניל יאנג למשל. גם יאנג התנועע תמיד בין מאסטרפיסים לאלבומים טובים הרבה פחות , אבל גם כשהוא מפשל, אין זה ממש משנה. הוא זכה מזמן בתו תקן של רבנות הרוק'נ'רול, אם הייתה כזאת. לעומת יצירתו של יאנג, המוסיקה של איגי היא עדיין ילד סורר, שלא סגור על עצמו, לא מפסיק לפדח את שיאי העבר שלו, ובמקביל לייצר שיאים חדשים. עם כל הקילומטראז', שצבר כאחד מדרקוני הרוק המנוסים ביותר, על כל כמויות האש והעשן שהוציא והכניס לגופו ונפשו, איגי ממשיך להתנהג כמו הילדון המתלהב, שלא מוכן להקשיב למפיק הגדול מחברת התקליטים, שאומר לו מה לעשות ומה לא.

הוא רק בן 58 וארבעה חודשים, התינוק. יש אנשים שחושבים שהוא כבר מבוגר מידי ולכן פתטי למשימה שהציב לעצמו. לאוזניי, האלבום האחרון ששחרר, "Skull Ring" מ-2003, הוא אחד מתקליטיו החזקים ביותר. וזה אחרי כמעט עשור של אלבומים באמת איומים ומתישים משעמום. "סקאל רינג" הכיל ארבעה שירי איחוד עם הסטוג'ז, מפגשים עם פרפורמרים חצופים כמו פיצ'ז, ושירים מחשמלים לא פחות מכל אלה שכבר הפכו לקלאסיקות, ובטח לא פחות מאלה של כל הינוקות, שגדלו עליו ועושים היום את שלהם.

עכשיו מגיע לחנויות אוסף חדש וכפול בשם "A Million in Prizes: The Anthology", ממש לא האוסף הראשון שלו, אבל אחד כזה שערוך בצורה מקיפה למדי, והורכב, כך נשמע לי, עם הרבה מאד אהבה והכרות עמוקה עם היצירה הפופית.

נהוג להציג את איגי, ובצדק, בתור הסנדק של הPאנק, אבל בשנים האחרונות, עם הצפת העולם המערבי בלהקות גראז'-רוקנ'רול, ברור שאיגי הוא האבא, ועוד האבא הכי קול של הסגנון הזה. היו להקות גראז' עוד לפני הסטוג'ז שלו, והם ניצבו שם במקביל עם להקת MC5, אבל ב-1969, כשיצא אלבום הבכורה של הסטוג'ז עם איגי כסולן, הוא הפך לכל מה שיכל להיות קיצוני , מסוכן ופראי ברוק'נ'רול. יותר מכל מה שהיה לפניו, כולל אליליו הפרטיים, ג'ים מוריסון המנוח והולווט אנדרגראונד ( ג'ון קייל, אגב הפיק את התקליט). היו אנשים, שזכו בעונג של לראות אותו חותך את עצמו על הבמה עם זכוכיות ויורק על הקהל, אבל כשהאוסף החדש נפתח בעשרה שירים מתוך שלושת תקליטי האולפן של הסטוג'ז וגם כמה שלא חדרו לתקליטים, ברור שלא צריך אפילו לדעת שזה מה שקרה בהופעות, כדי להרגיש את זה במוזיקה. בכל פעם שמתנגן "Search And Destroy" אין ילד יותר נשכח בעולם מאיגי, ו"I Wanna Be Your Dog" הוא עדיין שיר ההשפלה העצמית האולטימטיבי של אותה תקופה, לצד "Venus In Furs" של הולווט אנדרגראונד. "Sick Of You", שהוקלט במקור ב-72' עבור האלבום "Raw Power" , אבל יצא רק באי.פי חמש שנים מאוחר יותר, מתחיל כמו בלדה אפופת עשן של ואן מוריסון וה-them, והופך לפרוטוטייפ לכל ריף שמאדהאני אי פעם ניגנה. שתיים מפיסות הטינופת הגדולות של הסטוג'ז, "Tv Eye" ו"Loose" מוגשות כאן לראשונה בביצועי הופעה מוצלחים מ-93'.

תוך האזנה לאוסף החדש הזה אני נוטה לחשוב, שצריך מידה מסוימת של אומללות בילט-אין, של כאב שקשה להיפטר ממנו, ועם זאת מנה מזוקקת של שמחת חיים מתפרצת ובלתי נשלטת, כדי להיכנס לעולם של איגי פופ ולהזדהות איתו. מרכז הכובד השני של האוסף - שנמצא, באופן לא מפתיע, בתקופה הברלינאית של איגי בה עבד כסולן וכותב טקסטים יחד עם דייויד בואי , שהפיק מוסיקלית והלחין – מדגים זאת היטב. "האידיוט" ו"תאווה לחיים", שניהם מ-77', ייצגו את הפן האפל והמיואש של איגי, ועם זאת את החיות הבלתי מתכלה של האיש. "האידיוט", שהיה סוג של פרולוג לגל החדש האלקטרוני, מיוצג באוסף בין השאר ע"י הגרוב הקודר של "סיסטר מידנייט", הדקדנטיות של "Nightclubbing", ואיך לא – הביצוע המקורי, חותך הלב, של "צ'יינה גירל", שבואי חידש והפך לשלאגר מהוקצע שש שנים מאוחר יותר. "Lust For Life" מיוצג ע"י שיר הנושא, שמוכר לרוב בני האדם כשיר הפתיחה של "טריינספוטינג" מ-96'. במילים אחרות – היה צריך שהסרט הזה יצא, כדי שהשיר יהפוך ללהיט באיחור של כולה 19 שנה . גם "The Pssanger" המושלם פה, "Success" הציני-כיפי, ו-'Tonight ", כנראה שיר הדיסקו הכי מורבידי בהיסטוריה.

אבל אלה קצת מובנים מאליהם כשזה מגיע לאסופה איגית. העבודה היותר בעייתית היא עריכת החומרים , מהתקליטים הנשכחים יותר, כמו “New Values" המופלא מ-79', או מתקליטי נפל כמו "Party" הממש לא משמח מ- 81' ו"Brick By Brick", שהפיק לו דון וואז ב-90'. מהאחרון אפשר למצוא פה את "Home" החמוד עם סלאש ודאף מק'גן מגאנז'נ'רוזס, כשהעולם עוד כרע להם ברך, ואת "Candy", כנראה השיר הפופי המרגש ביותר מבין שיריו של פופ, שהוא גם דואט עם קייט פירסון מה-B-52'S. אלה היו גם התקליטים, שבהחלט מצדיקים את המשפט שמישהו פעם כתב עליו : איגי אף פעם לא מסוגל להתמסחר באמת. גם כשהוא מנסה, שומעים עליו את המאמץ. חלק מהניסיון הראוי לייצג את כל האלבומים הללו, נעשה כאן על הצד הזורם והטוב ביותר. אבל ככל שמתקדם האוסף, הבחירות מותירות פנינים רבות מאחור.

תקליטי רוק כועסים כמו "אינסטינקט" ו"אמריקן סיזר" מיוצגים ע"י הסינגלים, הלא מצליחים גם כך, במקום ע"י שירי ענק (חפשו ב"אמריקן סיזר" את "It's Our Love" ואת "Jealousy" ), ותקליטים מיותרים כמו "נוטי ליטל דוגי" מ-96' ו"Beat Em Up" מ-2001, נשמעים מיותרים גם באוסף. מ"בלה בלה בלה" הבעייתי מ-86', עליו עבד עם בואי של ימי להיטי האייטיז המהוקצעים שלו, ועם סטיב ג'ונס ( אקס-סקס פיסטולז) נכנסו"Cry For Love", המנון הניו וייב העגמומי והמקסים, ו-"Real Wild Child" הבלתי נמנע (שהוא, אגב, קאוור לשיר של ג'וני או'קיף), אבל נשאר בחוץ יהלום הפופ הקסום "Shades". חבל, דווקא בהזדמנות כזאת של סקירה מקיפה.

האנתולוגיה נחתמת יפה באחד משירי הסטוג'ז החדשים מ"סקאל רינג", סגירת מעגל. והנה, גם האוסף הזה הוא איגי של העליות והתחתיות, כי כזה הוא. אפילו כשיוצאת לו אנתולוגיה היא לא יכולה להיות אולטימטיבית, ועם זאת לפחות שלושת רבעי אלבום הוא הרוק'נ'רול הכי טוב בעולם. בכל מקרה, לתקליטים הראשונים של איגי, אוסף אינו תחליף. לבינוניים שביניהם, האוסף הזה הוא פתרון טוב מאד, גם אם לא מספק לגמרי. וכדי לעשות קצת סדר בין הזהב לבין הבררה, הנה רשימה סובייקטיבית של עשרת תקליטי האולפן האדירים של איגי, לטובת מי שאינו בקיא בדיסקוגרפייה שלו ורוצה לזכות במיטב שבמיטב :


הסטוג'ז – הסטוג'ז (1969)
הסטוג'ז – פאן האוס (1970)
איגי והסטוג'ז – Raw Power (1973)
איגי פופ וג'יימס וויליאמסון – קיל סיטי (1975)
איגי פופ – האידיוט (1977)
איגי פופ – לאסט פור לייף (1977)
איגי פופ – New Values (1979)
איגי פופ – אינסטינקט (1988)
איגי פופ – American Ceaser (1993)
איגי פופ – סקאל רינג (2003)


איגי פופ " MILLION IN PRIZES : THE ANTHOLOGY” (הליקון)