עקרות בית אלימות

"1, 2, 3, 4…Do You Like American Music? I Like American Music" (ויולנט פמז, "American Music")

ביד אחת אוחז חזק חזק בעמוד ברזל חצי כחול חצי חלוד של קו 5, ביד השנייה ב"תפסן בשדה השיפון" בדיוק באמצע הספר. האוזניים מכושפות לחלוטין מצלילי "Hallowed Ground" שבוקעים מתוך ווקמן עייף ומוכה גורל, תוך כדי עמידה רעועה במיוחד בחלל צר באוטובוס נטול חמצן ועמוס נוסעים מכל הצבעים והמינים, המדיפים ריח חריף מאוד של שלהי חודש ספטמבר. גיל 17, הפעם הראשונה שלי עם הוויולנט פמז.

23 שנה מנקודת הזמן שבה החלו הוויולנט פמז לנגן יחד במילווקי, נולד בניו יורק הרכב מבריק שהצליח להפנים ולהביע בשלמות בפעם הראשונה (מאז) את שלל ההשפעות שהניעו גם את גורדון ג'אנו: דיוויד בירן, אלביס קוסטלו, טלוויז'ן, הקלאש, ג'פרי לי פירס (גאן קלאב), וג'ונתן רייכמן (The Modern Lovers) אני מתכוון ל-Clap Your Hands Say Yeah, שהוציאו השנה אלבום בכורה מסנוור שנשמע כמו הרטרוספקטיבה הראויה באמת לוויולנט פמז, ואולי בזכותם אנחנו זוכים עכשיו להתעוררות נוספת ואחרונה כנראה לגלגול הזה, של חלוצי הקולג' רוק.

מי שגילה את הטריו "הסמרטוטים האלימים" או "הרעיות האלימות" (תבחרו את התרגום המועדף עליכם) הייתה דווקא כריסי היינד, הסולנית הקשוחה של הפריטנדרז, שנכחה בהופעת רחוב של שלושת נערי הקולג' בני הטובים והחליטה שהם פשוט "טובים מדי מכדי לנגן ברחוב". היא לקחה אותם תחת חסותה לערב אחד והעניקה להם את הכבוד כמופע פותח וחד פעמי, במועדון שנקרא תיאטרון האוריינטל, שפעל אז במילווקי ויסקונסין. הבית של הוויולנט פמז לא נתן להם להיכנס ולהופיע בעיקר כי היו צעירים וחנונים מדי. אך ברגע אחד נפער חריץ זעיר בגורל הטרי שלהם ומחק את האנונימיות לחלוטין. הנה הרכב מקומי מחמם את הפריטנדרז (שהחלו להצליח אז גם באמריקה), ועומד להטריף את העולם כולו באמצעות שירים זועמים, מורכבים, מחוספסים, גיקיים, רומנטיים, וג'זיים שאף אחד מלבד גורדון ג'אנו לא העז או הצליח לכתוב באותם שנים, ולא במקרה.

כבר ב-80', שלוש שנים לפני הוצאת אלבום הבכורה, היוו הוויולנט פמז גרעין מוצק ומגנטי לסצנה ניו יורקית שאת גיבושה יזם, בין השאר, אירה קפלן, הסולן של יו-לה טנגו. לפמז היה סאונד אחר, סאונד שהכין את הקרקע להרכבים כמו גרנד לי באפלו, ולהרכבים בריטיים קשוחים מאסכולת הקולג'/אינדי-רוק. הפמז לא נשאבו לגל האפלולי של תחילת שנות ה-80, והשתמשו בכלים אווריריים שהכילה תרבות המוזיקה האמריקאית עד אז. ויקטור דה לורנזו הסתפק כמעט תמיד במברשות ג'אז על תוף סנר מינימליסטי, בריאן ריצ'י התנקש ביעילות בחתיכות העץ ובמיתרי הבאס האקוסטי שלו באנרגיות מטורפות שקים דיל לעולם לא הצליחה להפיק אפילו מהוויברטור האישי שלה. הקסילופון והסקסופון השלימו את החיבור המושלם בין ריצ'י ללורנזו, שהקיפו מכל כיוון את גיטרת הרוק האסוציאטיבית של גורדון ג'אנו, ששר תמיד בקול חצי רועד מקור. שלושה ילדים אמריקאים מוכשרים שלקחו עצמם כמעט תמיד, חצי ברצינות. כן, לפעמים גם הגישה הזאת עובדת לא רע בכלל.

"Why Can I Get Just One Fuck? Guess It’s Got Something To Do With Luck!" (ויולנט פמז,"Add It Up")

הרטרוספקטיבה החדשה של הוויולנט פמז נפתחת ב-7 שירים מושלמים, שנשלפו מתוך שלושת האלבומים הראשונים והטובים ביותר שלהם, וממשיכה משם לאזורים אחרים בוגרים יותר מצד אחד, טראש רוקיים מצד שני וכמה מיותרים. איך שבא לכם. עד אמצע האוסף מחזיקים הוויולנט פמז באופן בולט את מעיין ההשראה הגדול ביותר לפיקסיז, שכמו המודרן לוברז מגיעים גם הם מבוסטון. אולי זה הרגע לעשות קצת צדק היסטורי עם פראנק בלק, שיותר מלהגניב את הלייבל 4AD הבריטי וקצת יותר מחצי עולם בדרך לכיבוש אימפריאליסטי ואינדיבידואלי, ביצע אונס ברוטאלי ומוצלח במיוחד (מוכרחים להודות) ביכולות הקוליות של גורדון ג'אנו, שקיבלו אצל בלק מגה חשיפה. אולטרה חנונית וטיפ טיפה שמנמנה.

זהו אמנם אוסף ממצה וערוך היטב, ובכל זאת, בולטים בהיעדרם שלוש לבנים חשובות בקריירה של הפמז: "Confessions" המלנכולי והאימפולסיבי, שנפתח מהוסס והופך לפתע לפקעת עצבים נוירוטית סטייל הניו יורק דולס עם פריטות גיטרה שהמציא לו ריד לפני מליון שנה, ומילים שחושפות את האנרכיזם של הסקס פיסטולז כעלוב, מדולדל וחסר תוכן. "Prove My Love" הקלאסי חסר פה גם הוא, וגם "Promise", שמסמל בעיני סוג של שיא יצירתי שחשף שוב את העושר המוזיקלי הבלתי יאמן של ההרכב הזה.

בהמשך שנות ה-90 הכסף החל לנזול להם מהחורים בגרביים, וההוצאות של הוויולנט פמז שוחררו לאט יותר והפכו פה ושם לשם נרדף לאיכות ירודה ולנונסנס מרגיז, שהציף שירי טראש רוק רעים במיוחד, עידן שכמעט ואינו מתועד באוסף, ובצדק.

הנאיביות הקודרת וחוש ההומור הסרקסטי ביצירה של גורדון ג'אנו (שכתב לבד את כל החומר של הפמז), סובבת במעגלים היסטוריים הלוך ושוב סביב ציר החלום האמריקאי שהתנפץ לו בפרצוף כבר בגיל נורא צעיר, והיא זו שהעניקה לעולם שלושה אלבומי חובה וגם שיתופון פעולה עם סיקסטין הורספאואר, פסקול ל "Hitting The Ground", סרט עצמאי שמעולם לא הופץ באופן מסחרי, ובו שירים שכתב לאנשים שהמציאו אותו, כמו לו ריד; לממשיכי דרכו כמו פי.ג'יי הארווי ופראנק בלק; ובעיקר שיר אחד שכתב אי שם בימי הקולג' המבוישים וטרופי ההורמונים שלו. "Gone Daddy Gone"הוא שיר שמתמצת עשרות שנים של קרע עמוק באשליה ההיא שנהוג לכנות "מורשת המשפחה האמריקאית האידיאלית", שנרקבה עוד כשג'אנו היה בייבי.

האוסף עושה צדק עם עשר השנים הראשונות והחשובות באמת של הוויולנט פמז, שתמיד היו ולנצח יהוו קול אולטימטיבי של הטינאייג'רז ברחבי הפלנטה. אז נכון שאני כבר לא בן 17, אבל אולי אתם כן?

ויולנט פמז, "Permanent Record: Very Best of Violent Femmes" (הד ארצי, Rhino)