אנחנו סאקרים של אינדיבידואליות, בעיטה בממסד, פעולות מחאה, ומרדנות בשקל. הקניונים נראים לנו כמו מקדשים קפיטליסטיים חסרי מוסר, נוער ה-SMS מעביר בנו חלחלה, ובפעם הבאה שנראה את נינט או שירי מימון בעיתונות נצא לרמת אביב לבתר כמה בחורות שחושבות שאינדי זה כינוי חיבה לאידיוט עם נוצות על הראש.
התאגידים מכירים אותנו, ומשתדלים (בהצלחה מרובה) להוציא מהשנאה והאליטיזם שלנו כמה שיותר כסף. הם הפכו את האלטרנטיבה לנישה מפולחת היטב ויצרו צבא שלם של נערים ונערות חסרי ייחודיות, אך בעלי פוזה של יודעי דבר עם אף גבוה. בתוך אותה נישה מתקיים MTV2, ערוץ "אלטרנטיבי" שנצפה על ידי מיליונים ברחבי העולם, ודוחף לנו בכל רגע נתון להקה של שלושה-חמישה צעירים (לרוב גברים לבנים עם עניבות) שבאו לטעום קצת תהילה סטייל ג'סטין טימברלייק, בשילוב ניחוח איכותי של ג'וי דיוויזיון ופוסט-Pאנק של לפני כמעט שלושה עשורים.
בהתחלה זה היה מרענן: בלוק פארטי, פרנץ פרדיננד ואינטרפול עשו מוזיקה מעולה ששטפה את כל העולם, והחזירה עטרה ליושנה. אז נכנסו בעלי האמצעים והולידו שלל חקיינים. חלקם מצוינים, חלקם באמת פועלים בשביל האמנות, וחלקם סתם מעוררי רחמים. הבעיה היא שקשה לעקוב, ובעוד שלהקות רוק כמו ארקטיק מאנקיז, בייבישמבלס והיה יה יז יזוהו תוך שנייה בתוך גל להקות הפוסט-Pאנק (או בעצם הפוסט-פרנץ פרדיננד/פוסט-אינטרפול) אפשר לטבוע ולצאת מבולבלים לגמרי.
אז כדי לעשות קצת סדר בראש האלטרנטיבי של כולנו, ולדעת לזהות את דור ההמשך גם אם מעירים אתכם באמצע הלילה וזורקים עליכם NME, ערכנו השוואה קטנה בין אנשי הפוסט-פוסט (והתעלמנו מהברייברי, קייזר צ'יפס, והקילרס, כי די כבר, שמענו מספיק):
Editors
רקע: רבעיה בריטית מברמינגהם, שהוקמה ב-2002 והוציאה את האלבום הראשון והיחיד שלה ביולי 2005.
נשמעים כמו: איש חכם אמר פעם שהאדיטורס היא להקה בריטית שנשמעת כמו להקה אמריקאית שנשמעת כמו להקה בריטית, ואלוהים, כמה שזה נכון. שכחו מההשוואה הנדרשת לג'וי דיווז'ן הילדים האלו פשוט שמעו יותר מידי אינטרפול.
אמירה אופנתית: "שחור זה מה זה מגניב".
אמירה טקסטואלית: "יש לי מיליון דברים לומר" שר הסולן, טום סמית'. מדהים כמה שהוא טועה.
אם יש רק דולר אחד באיי-טיונס (ומעולם לא שמעתם על סולסיק): לכו על "Munich" עם ריף מטונף ופזמון ממכר.
במיטה: תשאלו את הבנות ששכבו עם חברי אינטרפול, הם בטח גנבו להם את כל המהלכים.
בעוד שבע שנים: מרוב זמן פנוי, יתחילו להקשיב לכל הלהקות שאמרו שהם מושפעים מהן.
שורה תחתונה: אם נתעלם מהטקסטים נגלה שהחיקוי מוצלח למדי, אבל עדיין חיקוי.
עוד בוואלה!
We Are Scientists
רקע: שלישיה שממוקמת בברוקלין ותסכים לתרום שלל איברים פנימיים בכדי שתאמינו שהם מבריטניה. בשטח כבר משנת 2000 והוציאו את אריך הנגן הראשון שלהם בתחילת השנה.
נשמעים כמו: נערים מתלהבים וחובבי ספידים שמושפעים מסלט אופנתי למדי שמתחיל בגנג אוף פור ומסתיים בקילרס, הוט הוט היט, והקייזר צ'יפס.
אמירה אופנתית: "לג'ארוויס קוקר יש בן זונה של סטייל (אבל רק שניים מתוכנו מבינים את זה, השלישי מתעקש לא להתגלח)".
אמירה טקסטואלית: "העולם שייך לצעירים העירוניים ושתזדיין הפריפריה".
כשיש רק דולר אחד: אל תמצמצו ותלכו על "Callbacks". יותר הייבס מהייבס.
במיטה: זה יהיה מפליא אם ההתלהבות הנערית הזו תחזיק יותר משתי דקות, מה שכן, תוך 5 דקות הם יהיו מוכנים לעוד סיבוב.
בעוד שבע שנים: המשפחה והחברים הקרובים ישמעו הרבה את המשפט "איזה זמנים מטורפים היו ב-2006".
שורה תחתונה: משהו מיוחד לא תמצאו כאן. כמה שעות חד פעמיות ברקע יכול להיות נחמד.
עוד בוואלה!
Art Brut
רקע: חמישייה לונדונית, שאפילו מאכלסת בחורה אחת, והוציאה אלבום בכורה במאי 2005.
נשמעים כמו: אי אפשר להתעלם מהדמיון בין הסולן אדי ארגוס, למרק אי. סמית, סולן ה-Fall המיתולוגית. ארגוס מחקה אותו, וברגעים מסוימים מתעלה על המקור, כשברקע, מיד אחרי שארגוס צועק "גו גיטר, גו!" הגיטרות מתפרעות להן.
אמירה אופנתית: "בנקאים בריטים יותר מגניבים מכל הצעירים האלו עם הג'ינסים הקרועים שלהם".
אמירה טקסטואלית: הם לא סובלים את הוולווט אנדרגראונד והם עושים פרודיה מעולה על חווית הסקס-סמים-רוק-אנ'-רול.
כשיש רק דולר אחד: למצוא עבודה, לשדוד מכולת ובקיצור להשיג את הכסף לאלבום השלם. אם אתם ממש עצלנים, "Emily Kane" הוא עילוי על-זמני.
במיטה: סביר שאין שתיקה לרגע, כלומר, סקס עמוס בדיחות וגסויות. אה, וזו רק הבחורה תארו לעצמכם כמה מדברים הבחורים.
בעוד שבע שנים: יכתבו את השיר שיגרום לישראל ופלסטין להסתדר.
שורה תחתונה: הטובים ברשימה, ללא שום ספק.
עוד בוואלה!
Maximo Park
רקע: חמישייה בריטית מניוקאסל שעשתה את הלא יאומן והוחתמה בלייבל האליטיסטי (והלרוב-אלקטרוני), וורפ. אלבום הבכורה יצא במאי 2005, ואוסף בי-סיידים הגיע לפני מספר שבועות. סביר שזו הלהקה המצליחה ביותר ברשימה.
נשמעים כמו: נזכיר שוב את גנג אוף פור, ויודעים מה, נזרוק גם את Wire לחבילה, נוסיף קלידים במשקל, מלודיות מקסימות, גיטרות רועשות, ונשווה לפיוצ'רהדס ופרנץ פרדיננד.
אמירה אופנתית: "שיער מטופש נראה מכובד למדי כשהפנים רציניות עד טירוף".
אמירה טקסטואלית: מוריסי כתב שירים גדולים בעזרת יכולת ביטוי מופלאה ומחסור עצום בבטחון עצמי. מקסימו פארק מנסים ללכת בדרכו, אבל האהבה העצמית שנשפכת מכל כיוון מפריעה.
כשיש רק דולר אחד: תרכשו את "The Coast Is Always Changing" - קליט, כיפי, עם קלידים משובחים ברקע.
במיטה: סביר שרוב חברי הלהקה משתמשים באותו משפט, ונדגים על הסולן פול סמית: "את אוהבת שפול סמית' מזיין אותך, הא?"
בעוד שבע שנים: יופיעו כמקור השפעה באיזו כתבה על פוסט-פוסט-פוסט-Pאנק.
שורה תחתונה: דומה לכל כך הרבה דברים, ובו זמנית מקרין איזשהו ייחוד לא ברור. אולי זה ההייפ.
עוד בוואלה!
Film School
רקע: חמישייה מסן פרנסיסקו, שאמנם הוציאה אלבום בכורה ב-2001, אך אלבומם השני, שיצא בתחילת השנה, שאב אותם אל הסצנה העכשווית.
נשמעים כמו: דה קיור קופצים לראש אחרי עשירית שנייה, ואז גם נזכרים באקו והבנימן. ויש גם נגיעות אלקטרוניות, השפעות שוגייז והרבה קולות רקע, אך למרות השירה הרוברט סמיתית, הם עדיין מתקשים להסתיר את האמריקאיות שלהם, וזה מתבטא ברגעים קצת רוקיסטיים. במובן הרוק-אנ'-רולי של המילה.
אמירה אופנתית: "אם אתם נראים רגילים מדי תצטלמו רק ליד מבנים נטושים, או שתעבירו את התמונות שלכם באיזה פילטר של פוטושופ, אחרת יעלו עליכם".
אמירה טקסטואלית: "לא חשוב מה נגיד, העיקר שנשמע מדוכאים".
כשיש רק דולר אחד: תבחרו ב-"11:11", כי גם אם רוב השירים אחידים ברמתם, תקבלו כאן מן צפצוף אלקטרוני מגניב שכזה ברקע.
במיטה: "אנחנו מה זה עמוקים, אולי נדבר קצת קודם?"
בעוד שבע שנים: לפי הקצב העצלני שבו הם עובדים, בטח רק יסיימו להקליט את האלבום השלישי שלהם. הוא ישמע בדיוק אותו דבר, אבל כולם יגידו שהוא פחות טוב.
עוד בוואלה!
The Departure
רקע: להקת הייפ נטולת הייפ (כולם מכירים את השם ולא את השירים), שהוקמה ב-2004 בנורת'המפטון שבבריטניה. בלהקה חמישה חברים שיצרו עד היום דיסק אחד, שיצא בתחילת שנה שעברה.
נשמעים כמו: כמה מעצבן יהיה להזכיר את ג'וי דיוויז'ן עוד פעם? טוב, אז נמלמל איאן קרטיס, נזרוק "אייטיז", נלחש "אנרגיה מיואשת", ונגיד בקול גדול: הקילרז כבר היו כאן, אבל עשו את זה פחות טוב.
אמירה אופנתית: "שביל בצד זה הכרחי לכולם, אחרת סתם תראו מגוחך".
אמירה טקסטואלית: "התרבות הפופולרית שטחית, אבל אנחנו מתים להיות חלק ממנה".
כשיש רק דולר אחד: רצוי שתקנו לאכול. אבל אם אתם בחורה מלאה, תאזינו ל-"Lump In My Throat". כל האנרגיה והתסכול שהדיפרצ'ר מציעים, בשיר אחד בודד.
במיטה: "די מותק, את מבלגנת לי את השיער".
בעוד שבע שנים: שוקי וייס יביא אותם להופיע בארץ, כשהוא מספר לכולם שהם הלהקה הצעירה הכי חמה בעולם.
שורה תחתונה: שמענו את זה כבר בפורמט דומה, אבל זה תענוג גם בגרסה הזו.
עוד בוואלה!
The Rakes
רקע: רביעיה לונדונית שקיימת כבר כמעט שנתיים, והוציאה את אלבום הבכורה שלה בספטמבר 2005.
נשמעים כמו: צעירים ששמעו את כל הדברים הנכונים. בין אם בעבר (עוד פעם גנג אוף פור ו-The Fall), ובין אם בהווה (השפעה אמריקאית של הסטרוקס או בעצם טלוויז'ן ובלונדי, שמחזירים אותנו לעבר). הסולן תמיד נותן נשמע כאילו הוא פשוט לא מתאמץ, כשהוא שר בנון שלנטיות מתנשאת.
אמירה אופנתית: "גם אנחנו בנרד-שיק, וזה משיג לנו מלא קטינות".
אמירה טקסטואלית: "בוא נדבר על חיי היום-יום בבריטניה. משהו כמו מייק סקינר, רק עם גיטרות... אוף, פתאום הארקטיק מאנקיז עושים את זה יותר טוב".
כשיש רק דולר אחד: לרוץ ולחטוף את "The Guilt", שמספר על מצב מצער של להתעורר בבוקר ליד בחורה קצת עקומה ומאוד לא מוכרת.
במיטה: לא משהו: גם גיקים מידי, וגם, כפי שמצוין לעיל, לא בדיוק בוחרים את הבנות המושלמות.
בעוד שבע שנים: יקליטו את "Work Work Work (Pub, Club, Sleep)" מחדש, רק שהפעם הם יקראו לו "Work Work Work (DVD, Wife, Sleep)".
שורה תחתונה: ממשיכי מרק אי. סמית תמיד מתקבלים בברכה, גם כשהביצוע לא משהו.