וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

פרדייז לוסט

אסף יפה

23.5.2006 / 11:41

אסף יפה חוזר אל המקום בו דיסקו היה מצב תודעתי מרגש וסוחט נפשית, ואל לארי לוואן, אלכימאי חד-פעמי של מוזיקה

דיסקו. בניגוד לזיכרון הקולקטיבי של בני דורי, לא מדובר אך ורק בג'ון טרבולטה הצעיר חורך את הרחבה לצלילי הבי-ג'יז, יזהר כהן זוכה עם "אבאניבי" באירוויזיון ו"סטארז און 45" מבצעים ברצף את להיטי הביטלז במסיבות כיתה. הפעם התכנסנו לא כדי לדבר על הדיסקו עליו שרו תיסלם "אני כבר לא יכול", אלא בפצצות גרוב ונשמה שיגרמו אפילו לדני בסן לנענע את האגן, כמעט שלושה עשורים מאוחר יותר.

מקורותיו של הדיסקו האמריקני במוזיקת הFאנק והסול האפרו-אמריקניות של שנות השבעים: זמר או זמרת מלאי נשמה, מקהלת רקע, מקצב קבוע ואחיד או שבטי ופרוע, באס קופצני ותזמור עשיר ומורכב של סקציות שלמות של כלי נשיפה ומיתרים. הדיסקו עלה ופרח כתוצאה מניכור חברתי - הראשונים לאמצו ולטפחו היו קהילות ההומוסקסואלים השחורים בארה"ב, שחוו דחיה כפולה מצד כל אחת מהקבוצות החברתיות אליהן השתייכו. עד סוף שנות השבעים הדיסקו דעך מסחרית, בגיבוי של מסע השמצה והשמדה גזעני והומופובי של אמריקה הלבנה והגברית, שהגיע לשיאו ביולי 1979, כאשר שני מגישי רדיו הזמינו את מאזיניהם להביא תקליטי דיסקו לא רצויים לאיצטדיון, למשחק של השיקגו ווייט סוקס, שם, עם קהל שצרח ססמאות "Disco Sucks!", הם נשרפו ונדרסו במחצית המשחק.

בתקופה שלאחר ימי הדיסקו האחרונים, נשארו מבצרים בודדים, בהם, הרחק מאור הזרקורים, כמעט בהחבא, עבר הדיסקו התפתחות אבולוציונית שממנה הגיח לבסוף בגרסה המשודרגת ומעודכנת שלו – האוס וטכנו (קיץ האהבה של 87' הוא שנת האפס המקובלת לתקופה הזו). אחד המועדונים המרכזיים בסצינה הזו היה "Paradise Garage" הניו-יורקי (להלן: הגראז') שפתח את שעריו בינואר 1977.

לארי לוואן (Larry Levan) הוא אחד מהדי-ג'יים היחידים בהיסטוריה שהתואר "אגדי" שמוצמד לשמו מוצדק במ' הידיעה ובכל מאת האחוזים. קשה לתפוס זאת בעידן כשלנו, שבו רוב התקליטנים הם סוג של שכירי-חרב שנודדים בין מועדון למועדון - לוואן היה הדי-ג'יי הקבוע של הפרדייז גראז' מדי שבוע בשבוע במשך אחת-עשרה שנות קיומו, מפתיחתו ועד סגירתו הסופית ב-1987. לוואן לא היה רק די-ג'יי - הוא היה מארח מוזיקלי במלוא מובן המילה. אנשים הגיעו לגראז' שבוע אחר שבוע כדי לחזות בלארי לוואן "מופיע". לוואן ידע לקרוא את הקהל, שלט בו כמו מפעיל מריונטות מיומן, והוביל אותו באודיסיאה סוחטת-נפשית בין פסגות של התרגשות ומורדות אפלים של מלנכוליה. חלק מקהילת קבועי הגראז' מגדירים את ההתרחשויות שם עד היום כחוויה דתית, בניצוחו של הכהן הגדול לוואן.

כאמור, החוויה במקום היתה טוטאלית. מערכת הסאונד של הגראז' תוכננה עד לפרט האחרון בשיתוף לארי לוואן האודיופיל בהתאם למבנה חלל המועדון על מנת להבטיח אקוסטיקה אופטימלית לפוקדי המועדון; לוואן היה ממקדמיו הגדולים של השימוש בפורמט תקליטי 12 אינץ' לסינגלים שכללו עריכות מורחבות של שיר אחד בלבד, שיועדו באופן בלעדי לרחבת הריקודים וכללו הארכה מלאכותית של חלקים מסוימים בשיר, על מנת למקסם את חוויית הריקוד, ולמעשה יצרו שירים שהם אפוסים מגוונים של שליטה טכנית בפני עצמם; ובנוסף לכך, צריך לזכור שהשירים שרקדו אז הכילו ממש מילים – בית, גשר, פזמון וכל זה. כמובן שלא מדובר היה בשיא העומק הלירי, ורוב הלהיטים התקופתיים עסקו בשני נושאים עיקריים: האהבה (כמובן) והילול תחושת הכיף שבבילוי ובריקוד. לוואן לא רק הקפיד על זרימה מוזיקלית אלא גם על הקשר התמטי בין השירים שהוא מנגן. וכל זאת, יש לזכור, בעידן טכנולוגי לא ממש מפותח, בעזרת שני פטיפונים, מיקסרים פרימיטיביים ומנה בריאה של אינטואיציה.

בשל סוגיות חוקיות עם עיריית ניו יורק, הגראז' הוגדר כ"בר מיצים" ומכירת אלכוהול נאסרה בו, אולם דומה שההגדרה "בית מרקחת" יכולה היתה להלום אותו יותר. צריכת סמים ממריצים ו/או סמי הזיה היתה כמעט ברירת מחדל עבור בלייני הפרדייז גראז'. לארי לוואן, כמשתמש קבוע, הצליח לשכלל את הדיסקו ולהתיך אותו בתהליך אלכימי עם ההשפעות הפסיכואקטיביות שהכיר לכדי התגלמות ההדוניזם המוזיקלי: ז'אנר שאין טעם להגדיר אותו מכיוון שהוא כה מגוון ואקלקטי, וכפועל יוצא מכך יוצאים לאור בשנים האחרונות מגוון אוספים אשר מנסים ללכוד ולהכיל בתוכם, כמעין קפסולת זמן, את הרוח המוזיקלית שלוואן השרה על הגראז', מתוך ההיצע הקיים של חומרים שאכן הוקלטו ויצאו לאור.

שבע דקות בגן עדן

כזה הוא גם האוסף החדש "Journey Into Paradise - The Larry Levan Story" של הלייבל Rhino שידוע באוספי הרטרוספקטיבה המושקעים שלו, וגם הפעם לא מאכזב. על גבי שני דיסקים פרושים מיטב הלהיטים שנוגנו ע"י לוואן בפרדייז גראז', מהקצפת של הדיסקו בשנות השבעים המאוחרות ועד לפניני שנות השמונים העליזות. כל השירים מופיעים כאן בגרסאות האולטימטיביות ורובן באורך ממוצע של שבע דקות ומעלה.

נהוג להגדיר את שנת 1980 כקו פרשת המים של הדיסקו, שלאחריה חלה דעיכה משמעותית בפופולריות ובאיכות הפלט המוזיקלי בז'אנר. מעניין לראות איך לוואן התמודד עם זה, והדיסק השני מכיל את אחת הדוגמאות שממחישות זאת בצורה הטובה ביותר - ורסיית 1984 של הלהיט "Lost In Music" של סיסטר סלדג', במקור קטע דיסקו באווירת סבבה מ-1977, שזכה כשבע שנים מאוחר יותר לטיפולו של המפיק המקורי נייל רודג'רס. שעון על רקע של מקצבי קונגה איטיים ורוגעים, הוציא רודג'רז תחת ידיו גירסה יפהפיה ומלנכולית-משהו (למרבה הפרדוקס), שמייצגת יפה את תומה הרשמי של תקופת הדיסקו ותקופת ההתפכחות של האייטיז.

בסיום הדיסק השני מופיעים גם שני קטעים קצת יותר מוכרים שמשקפים את האקלקטיות המפורסמת של לוואן - לא רק דיסקו ניו-יורקי וסול פילדלפי, אלא גם האוונגארד של טוקינג הדז ("Once In A Lifetime") והסינתפופ הבריטי של יאזו ("Situation"), שאולי היה מתאים יותר לכלול כאן שיר אחר שלהם, בשם "Goodbye Seventies", שנפרד לשלום משנות השבעים ומבשר את בואן של שנות השמונים. אין דמות יותר מתאימה מאשר לארי לוואן בכדי לבטא את רוח התקופה.

הפרדייז גראז' נסגר ב-1987 עקב הדרדרות בריאותו של בעל המועדון, שנפטר זמן קצר לאחר מכן. לגבי לארי לוואן, שעבורו הפרדייז גראז' היה בית, מפעל-חיים ואוויר לנשימה, זו היתה תחילת הסוף. הוא לא הצליח למצוא את עצמו ושקע עמוק יותר יותר לדכאון ולהתמכרותו להרואין. הסוף הבלתי נמנע לא אחר להגיע: ב-1992, בגיל 38 בלבד, נפטר לארי לוואן כתוצאה מסיבוך של מחלת האיידס. רבים מהדי-ג'יים שזכו לחוות את לארי לוואן מתקלט הגדירו זאת כנקודת ציר בחייהם שהשפיעה על בחירתם במקצוע - ביניהם פיגורות כפרנסואה קבורקיאן, פול אוקנפולד ורבים אחרים שפעילים עד ימינו. גם אם חשבתם, כמוני, שדיסקו הוא לא בדיוק כוס הוודקה-רדבול שלכם, מומלץ בחום להאזין לאוסף הזה ללא דיעות קדומות ולצאת למסע מוזיקלי אל נבכי גן-העדן המוזיקלי שברא לארי לוואן - אגדה בחייו ובימינו.

אמנים שונים, "Journey Into Paradise - The Larry Levan Story" (יבוא, Rhino)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully