המשורר העליז והפולמוס המרגיז

רוצה אדם הגון ותם לעטות על עצמו שחפ"ץ של זעם מותאם, לשכשך את בהונותיו במימיו של הים האינטרסנטי, להפוך את המטבע על צידו הפיקנטי. רוצה, לא משנה מדוע. נסתרים מאוויהם של אנשים. אך דרישה נוספת ומקשה לו. באם ניתן, חפץ היה להתבוסס דווקא בבוץ המטאפורי, כיוון שהשירה בנפשו היא, ואם נבצר עליו לגלות עולם שערכית מופחת (וזה כבר מסתורי), אז לפחות שיוכל אותו ואת חייו להכניס תחת קורת גג אחת.

יהיו ויצעקו "בלתי ניתן" ו"לא יהיה כדבר הזה בכלל", יאמרו לו "רוצה אתה מעט לכלוך ופוליטיקה, סע אל הבירה, אל המשכן שדייריו עוסקים במימיקה. אחרים יקלו בעונשו של זה וללא מילה נוספת יצביעו על משרדיה של ההתאחדות לכדורגל. ורק אנוכי אעשה עימו חסד עליון כשאלחש באוזנו כבאפרכסת הטלפון.

"שני פתרונים לי לך", כך אומר לטרחן, "כל אחד בתוכו מקפל סיפור שלם" (וסיפורים הוא אוהב). "הראשון - חפש יודע דבר, ושאל בזהירות המחייבת האם בחוג לתורת הספרות בתל אביב התופעה קיימת. השני - והוא אף פשוט פי כמה – עיין בפולמוס על ערך 'דורי מנור', שהוא דיון המתעורר פעם בעשור, הגדר מחנות, הבלט מנהיגים, התענג על הסיסמאות, ולפניך תעלה ותופיע הפואטיקה של הפוליטיקה, ובדיוק כפי שרצית".

דורי מנור כותב בחרוזים. זה נחמד, זה נעים וכנראה גם קליט. כל זה רחוק עוד מלהפיל אותי מן הכיסא. דורי מנור הוא הומוסקסואל שכותב בין היתר גם שירה על היותו הומוסקסואל. זה נושא חם, זו אג'נדה סקסית, אבל כל זה עוד רחוק מלעורר אצלי הזדהות אמיתית או אנטגוניזם חריף. אז למה לנו כל העניין הזה? למה לא להתעסק בקטנות?

מנור הוא מאסטר של מצלול. באמת. והסאונד של הכתיבה שלו בספרו החדש "מיעוט" (הוצאת הקיבוץ המאוחד) נגע בי בדיוק במקום הזה שהפופ מגיע אליו. ואני אוהב פופ. שירים כמו "ריץ", "קשרי דם", "ארבע המיתות", "שני שירים בעקבות פלובר", "הזמן האמיתי" (עם ציטוט מקדים של נתן זך), "מיעוט ו"בשרים", הם קומפוזיציות מעניינות שמצד אחד הן גם אמינות וכנות ומצד שני מדגדגות לעתים את הנונסנס ומציעות משחקי שעשועים עם המבנה התחבירי.

אם ניתן לי המנדט להביע את דעתי, עניו שכמותי, אז דעתי עולה בקנה אחד עם דעתה של מאיה בז'ראנו ששירה "צריכה להיות פתוחה לכל הרבדים של השפה" וגם לכל המצלולים, ולכן בעיני הסימטריות של מנור אינה מרעישה יותר מהאורתודוכסיות של זך. אמנם לא תצליחו לשכנע אותי ששיריו של הקשיש מבין השניים אמורים לדבר אלי יותר, אבל גם הרוח האדולסנטית של הפריזאי מבין שניהם אינה בשורה מהותנית לשירה העברית. כי השירה של מנור אולי אמינה וסוחפת, אך לאדם שמתגלה מאחוריה חסרה איזשוהי אמירה גורפת.