על גב העטיפה נכתב: "המספר - דברן כפייתי... מגולל במונולוג וירטואוזי... את קורותיו ביום אחד של שיטוטים ופגישות ברחובות תל אביב". משפט כזה הוא משלטי האזהרה הנפוצים ביותר בקרב ספרי ביכורים. המשמעות הכמעט תמידית שלו היא: רציתי נורא לכתוב ספר אבל לא ממש היה לי נושא, אז החלטתי פשוט לשפוך את כל הגיגי בשצף רצף סמי-אוטוביוגרפי, מתוך תקווה שתצא לי בטעות יצירת מופת עטורת שבחים.
אך לזכותו של משה אופיר, מחבר "ללכת יומם ולילה" (עם עובד) ייאמר שהוא נושא על גבו יותר מאשר סופר זב-העט הממוצע. בגיל 14 עזב אופיר את בית הוריו הדתי-לאומי לטובת ישיבות חרדיות. אחר כך, כמו גיבור הספר ובן דמותו, חזר בשאלה, עבר לתל אביב והפך למשורר. היום, בן 35, הוא דוקטורנט החוקר מגמות בספרות חז"ל ובפסיכולוגיה.
החזרה בשאלה היא אחד ממצבי הכלאיים היותר מסקרנים שמתבשלים בסיר הלחץ שאנו חיים בו, ונדמה שלאחרונה יש בארץ הרבה סופרים העוסקים, באופן גלוי או סמוי, בנישואי הביגמיה שלהם לחילוניות ולדת (דרור בורשטיין, בני מר).
במקרה של אופיר, החזרה בשאלה של הגיבור לא בדיוק מוציאה אותו מעבדות לחירות. נכון יותר יהיה לומר שהוא עובר מגטו אחד לאחר. חיי ההוללות שלו בעיר הגדולה מסתכמים בעיקר בשתיית קפה המלווה בהתפלפלויות בחברת משוררים זקנים, בהזיות על כתיבה, בגעגועים לגרושתו וביחסים יומיומיים עם חבריו הקרובים - תלמידי ישיבה שהתפקרו כמותו, המגדפים זה את זה ביידיש. התל אביב שלו היא שטעטל מזרח אירופי הזוי ובטלני, שבמקום קלאברים יש בו טיפוסים כגון "זוסלין להיפך", במקום סושי אוכלים בו רגל קרושה ובמקום מכוניות ואוטובוסים יש בו סוסים. הוויית המספר בתל אביב היא כשל יהודי של יהודים, כלומר - אחד שנולד אל תוך מיעוט (דתי) ואינו יכול למחוק את שייכותו אליו בשום אופן. ביחס לאחרים (החילונים) הוא תמיד יישאר חריג.
על טענות הספר לגבי אמונה, דת, זהות ואלוהים אפשר להמשיך וללהג מפה ועד להודעה חדשה. ואמנם, אין ספק שחשוב שיש כתיבה ישראלית עכשווית שאינה מתכחשת למורשת היהודית שלה בכלל ולתרבות היידיש הנכחדת בפרט אבל לשבח את הספר הזה רק בזכות אלה יהיה פוליטיקלי- קורקטי ומתחסד, בדיוק כמו לשבח זמר ערבי רק בגלל מוצאו.
ואיכותו של הספר באמת נופלת מבשורתו. ה"מונולוג הווירטואוזי" החובבני של הרומן הזה, מהסוג שמדלג לו בקלילות מנושא לנושא ומוותר על נרטיב מגובש, הוא בעוכריו של "ללכת יומם ולילה". לאורך הספר, שכאמור אין בו ממש עלילה, אופיר זורק אינספור רעיונות לסיפורים, שירים, דמויות וכו', אך לא מתעכב או יורד לעומקם של הדברים ולכן לא מצליח ממש לגעת. כך יוצא שלעתים קרובות הוא שנון ומצחיק (קחו למשל את שם הסיפור שהוא הוגה, "נערה שופך בטלוויזיה תירס מקולקלת", או "חיים ומוות ביד"), אבל לא הרבה יותר מקופירייטר מוצלח.
את הבוסריות לא יסתירו התירוצים בדבר התנסחות שדומה במבנה לתלמוד או חזרה ליהדות גלותית. עובדה שסגנון זה הוא ברירת המחדל של לא מעט סופרים מתחילים שכותבים על נושאים שונים ומצדיקים את המבנה האנכי בכל מיני תירוצים כמו זפזופ, פוסט הזה ומות ההוא. במקרה של אופיר נראה שחבל באמת, כי הכתיבה שלו מעידה על הרבה כישרון גלום, אך השיוט מונע מהעיקר להשתלט על התפל ומשאיר אותנו עם להטוטנות ריקה. רק מדי פעם נחשפת הברקה שבצידה אולי הבטחה לעתיד ספרותי מגובש יותר. וכך, הנושא המרכזי שלשמו התכנסנו בקריאת הספר - ההיבריד של החילוניות והדת - נותר בלתי מפוענח ומסתורי מדי.
יום אחד, כותב אופיר מדי פעם לאורך הרומן, הוא יכתוב ספר על העבר הדתי שלו. נו, אז תכתוב כבר!
אולי שיישב קצת
28.7.2003 / 9:46