מירוניוס קודריוס פטפטנוס מגזימוס

אוסף שיריה המנופח של אגי משעול (בהוצאת מוסד ביאליק והקיבוץ המאוחד), המכונס בכרך ענק, הוא אחד ה"מסמכים" הגרוטסקיים ביותר (ואולי אפילו המסמך הגרוטסקי ביותר) בתולדות המו"לות העברית בשנים האחרונות, ואולי גם בעשורים האחרונים. לגרוטסקה זו תורמים בעיקר שני היבטים. ראשית, בתוך הכרך, על פני 150 עמודים רחבי-פורמט וגדושים מאוד, המתלווים לאוסף השירים של משעול, מכביר מילותיו דן מירון, זה ה"סניור", לכאורה, הקודר ונטול באופן כרוני חוש מידה, של מה שעדיין נקרא ביקורת הספרות העברית. הוא גודש דברים חסרי פרופורציה ושחר על שיריה הבינוניים עד-כלות וההגונים, הלא מבישים אמנם משום בחינה, אך חסרי כל השראה וניצוץ של כישרון מוביל, של משעול. דבריו הטרחניים, על דמויות ילדות ועל דמויות בעולם הנוף, המטבח והמיטה הזוטי למדי של משעול, וכן על "דיכוטומיות" בתיאורי הטבע הפולקלוריים והמאכלים הצבעוניים (משעול אוהבת להיאחז בתחושת המאכל ובצדדים גופניים נוספים) בולטים בחוסר פרופורציה כזה ביחס לסובסטנציה השירית המצומצמת של משעול וחוטאים בארכנות ובטרחנות נואלת כל כך, עד כי הקורא משפשף את עיניו התמיהות ושואל את עצמו נדהם: האם פרופ' שביט מהוצאת הקיבוץ המאוחד והמשוררת עצמה לא עמדו על ההגזמה המגוחכת ולא ראו את התמהונות משולחת הרסן שבדברי מירון? (והרי לא נפנה שאלה דומה למוסד ביאליק, כי שם הרי שולט בלאו הכי מירון עצמו כדין דיקטטור יבש).

אבל כאן, גם ביחס למירון, הקורא התמיה נעצר לרגע ואומר לעצמו: והרי בכל זאת דן מירון כתב בעבר גם דברי טעם רבים בחלק מכתביו (למשל, על אצ"ג, גנסין והזז, ואפילו על שיר האהבה האבודה והפרידה של עמיחי). נכון, הוא גם כתב הרבה דברי שטות פסבדו-פרוידיאניים ורכילותיים על אלתרמן (וראו דברי ביקורת נכוחים של אמנון נבות על כך ב"עכשיו" 67-68). נכון, הוא "קטל" את קבציהם הראשונים של עמיחי ואבידן ויעץ להם להשהות את פרסום שיריהם מתוך עיוורון כלפי טקסטים חדשים והבדלים ערכיים בין טקסטים, הנשנה וחוזר אצלו. נכון שגם כ"משורר" הוא פרסם לאור את הקובץ הקוריוזי שאין משלו בספרות העברית ("תולדי קיץ" - אך זו היתה אולי רק משוגת נעורים). עם זאת, כיצד לא חש מירון-ד"ר ג'קיל, המחבר של החלק הניכר והרציני ממחקריו במעללי האלטר–אגו המיסטר–היידי שלו, המתבטא ללא רסן? ולפיכך צריכים היו עוזי שביט ואגי משעול עצמה למנוע את הגרוטסקה הקולוסאלית הזאת של פרסום 150 עמודים צפופים על שירי נוף ואישות ובישול וגופניות נחמדים, שבין גויאבות וירכיים, קישואים ולגימות תה עם נענע במרפסות, ובכלל בעולם של עלווה כפרית.

אפילו דוגמה קצרה מדבריו המוזרים של מירון, העושים רושם שהם הגיגי תתרן תימהוני, כלומר מי שחסר הפעם לחלוטין חוש טעם אסתטי וסמאנטי לגבי הטקסטים הנידונים, תספיק לנו כאן. כך,למשל, כתבה אגי משעול שיר נחמד (ובינוני עד כלות, כרגיל אצלה בינוני עד כלות) על פרפרים, הרחוק, אגב, גם מהייצריות החזקה של אסתר ראב, זו החונכת של משעול בתחום הנוף הארצישראלי, וגם מכוח שירי הנוף של מאיה בז'ראנו, ואף מצבעוניות מסחררת ומאגיה של נופים אצל האחיות שחורי. בשירה של משעול "ריחו של כחליל מצוי/דומה לריח שוקולד/ריחו של לבנין הכרוב/דומה לשורש האירוס המלבין/ריחו של לבנין התלתן/דומה לריח פרחי עוקץ העקרב השיחני".

והנה, על שורות תמימות אלו מכביר מירון את רצף-המילים המייגע הבא שאין אפילו קשר מיקרי בינו ובין ביקורת ספרות :"אפילו המזיקים מחוברות "השדה" מסייעים במלאכת החיים ומשמשים שיקוי אהבה, כאותם שלושה פרפרים נותני ריח (!). הפעם יופיים של החרקים מצטרף לא להרס ולא לבניין כפשוטו(!), אלא למעשה הכישוף האוכף על החי את הצורך בהזדווגות ובהתרבות". אבל מי יהיה אוכף על מירון הקשיש את הצורך בהיזהרות מהבלותות? על כל פנים, בינתיים קובע מירון, ממרומי הר קירח וקודר של דידאקטיות הבלותית, כי הכנפיים של הפרפרים "נותני הריחות המתוקים מכוונים את הקורא לעבר תימות החיים והמוות" בקובץ של משעול. מירון גם מואיל להסביר לנו כי הפרפרים המופלאים של משעול "חולפים מן העולם ברעש הפק", המסמן את הכליה. טוב, אם הפרפרים חולפים מן העולם ברעש ה"פק" כבר ברורה גדולתה של המשוררת הזאת, שהרי גדולה זו נשענת על אבני עובדות ביולוגיות פוזיטיביות ואיתנות, שמירון הדדאקטיקן המדעי מתארן על פני עמודים רבים. ואכן, "רעש הפק", מסביר מירון ביתר פירוט, על-מנת לאשש את גדולתה של משעול, הוא רעש שמשמיע פרפר זעיר בהתרסקותו ובהתפצחותו באש המדורה שאליה נמשך ובה מוצא את מותו המהיר, כדין תיאור חייו הקצרים – ומירון מביא אפילו את שמו הלטיני או היווני עתיק של הפרפר. טוב, מה יאמרו הקוראים הנדהמים שראו בדרך כלל באגי משעול, לפני שהתחיל מסע יחסי- הציבור המתוקשר היטב סביבה, משוררת בינונית, נעימה והגונה,דרגות רבות מתחת למעלותיהן של משוררות מרכזיות של דור המדינה כגון דליה רביקוביץ' ויונה וולך ודליה הרץ ומאיה בז'רנו וסיגלית דווידוביץ' מול נימוק ניצח וזואולוגי לגדולת משעול, המתאר את חייו הקצרים של הפרפר Santana gnophos המוכיח את ידענותו הכל-יכולה של מירוניוס קודריוס פטפטנוס מגזימוס, מלך ההנמקות "המדעיות" הממלא כאן כמעט עמוד שלם, המתאר לא רק את מותו של Santana gnophos, אלא גם את מעופיו לבתי זרים לאור מנורות לעת ערב ואת התפתחותו המדהימה
מן הגולם, והוא, הפרפר, גם נמשך, מספר לנו מירון, לעת הסחפותו המוחלטת, לריח ארוחות-הערב (כך!) - והרי המזון הוא הרובד השלישי, בצד שירי נוף ואישות בשירתה ה"גאונית" של משעול. אבל בכך, בכל זה, לא די למירון.

כביכול אי אפשר לעצור יותר את מירון מוכה הבולמוס הפרשני הזואולוגי, ממש כפי שאי אפשר היה לבלום אותו ואת שטף דבריו (הכוונה לבלימה ע"י עורך מוסמך כלשהו וגם ע"י שכנועו שהוא עושה שטויות) בספרו התמהוני במיוחד על אלתרמן, שבו הוא "הוכיח", למשל, כי מקור שירי אלתרמן הצעיר הוא בעיקר בשל החיזור אחר שתי מורות עבריות, תוך כדי חוסר מימוש אירוטי של אלתרמן הצעיר, ה