פרווה

"אין לי אב
ואין לי אם.
יש בי רעב רק לסטייק ראם.
יש בי רעב
לעודברים,
שעד עכשיו
עלי אסורים".

ללילי לה טיגרס של אלונה קמחי יש אמנם אב ואם – שני שחקני יידישפיל מרופטים- אבל לפי רוב הסימנים דווקא הנמר הקליל של אבידן הוא אביה הרוחני. כי לילי אמנם מתחילה את הספר כשיננית מועילה מן המניין, אך בסיום מסעה גם בשיננית הצמחונית מתעורר רעב בריא לסטייק ראם וכל סממן ביוגרפי נדחק מחייה. עם זאת, בכלל לא בטוח שהנמר האבידני היה מכיר בה כצאצאית כשרה.

מעשה בשיננית - בחורה אינטליגנטית בעלת עצמות רחבות ומחסור באהבה - שערב אחד, כמו סינדרלה עבת בשר, מאחרת לנשף. במקרה שלה הנשף הוא קרקס, והיא מגיעה להופעתו האחרונה באיחור רב, בשלב האריזות. החמצת ההופעה הרשמית מגוללת שפע צירופי מקרים , פגישה עם אהוב נעוריה חוצה המגדרים, ובעיקר מביאה לשדרוג חברותה האמיצה עם נינוש, זונה לשעבר ונערת גומי בפוטנציה. לחברות הנשית מצטרפים גם מיכאלה, נהגת מונית קשת יום וטובת לב, וטיגריס צעיר וידידותי. מסביב משתרגות עלילות משנה לרוב, שרובן מדגדגות את הביזאר. מין, זעזוע ובלבול, לא בהכרח בסדר הזה. הקשרים בין סיפור חיצוני לפנימי אינם הדוקים בלשון המעטה. למעשה, אם בשעטה הכללית היו נשמטות להן עלילה או שתיים, ייתכן שלא היינו מרגישים. קרקס, נו.

בהעדר הגדרות מתאימות יותר, ניתן לראות ב"לילי לה טיגרס" פנטזיה פוסט מודרנית: הלא אפשרי נוגע באפשרי, עליונים משתלשלים בתחתונים והכל נתון בטראנס פיגורציה, טראנס ג'נדר ואפילו סתם טראנס לשם הטראנס. אלה הן כמובן רק סיסמאות, ועם זאת ברור כי תיאוריות פוסט מודרניות מרחפות מעל הספר, לא בהכרח בטובתו. בתווך נפרשים אופקיה הרחבים של הסופרת; מלבד אבידן, "לילי לה טיגרס" היא מפגן של אלוזיות תרבותיות. בין ההשפעות אפשר למנות את המטמורפוזות של אובידיוס, את חזירויות של מארי דריסאק ואפילו את קפקא. בוקר אחד התעוררה לילי משנתה וגילתה שהיא... כן, כן.

השאלה, כרגיל, היא מה עושים עם החומרים. במקרה של קמחי התוצאה אמנם סימפטית ומהנה, אך לא בהכרח הרבה יותר מזה. אמנם לילי, הגיבורה הראשית, מתנשלת בחן מזהותה הסולידית והופכת אט-אט לנמרה של ממש, אך כדי להפוך לנמרה קלילה ומחפשת צרות , היא צריכה יותר מאשר להחליף את חברבורותיה. איך לומר , אפשר לצפות יותר מתהליך היטמעות בין אישה לנמר. היות שדווקא חיבבתי את ספריה הקודמים, קשה לי להבין מדוע סבורה קמחי כי דווקא "לילי לה טיגרס" יכניס אותה אל קאנון הספרות העברית. הרי לא מדובר בעמוס עוז מחפש את ילדותו, אלא בבת שלושים, לא מעשנת, בטיגריס פלוס מיקום.

הקריאה ב"לילי לה טיגרס" מזכירה מפגש עם שוקולד ממולא בסוכריות קופצות: מתוק ורווי התפוצצויות דמה מדגדגות, אבל בסופו של דבר שוקולד. לא ברור מדוע קמחי משתוקקת להביט לקאנון בלבן של העין, ובמקביל לא ברור מה מכשיר אותה להיכלל בתוכו. ייתכן שיום אחד ילמדו אותה בלימודי נשים (ראו ערך טראנס ונשיות אקלקטית), אך לא הטיגריס של קמחי ינער את הקאנון העברי, עבש ודכאני ככל שיהיה. ולשוקולד אנחנו תמיד רעבים, אם לא לעו?ד?ב?ר?ים.