וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

בלי תוספות בבקשה

יובל אביבי

23.5.2005 / 10:05

"יונים בטרפלגר" של מיכאל נכתב כתשובה מיותרת לנובלה של סופר פלסטיני. יובל אביבי גילה שכל המוסיף גורע

כאשר הוצאתו לאור של ספר מלווה בשערורייה רכילותית מביכה, וכאשר השערורייה הזו מלווה בריח חזק ולא נעים של יחסי ציבור, מתקבלת תחושה שהמוציאים לאור חששו שאין מה להגיד על תוכנו וטיבו של הספר, ועל כן הסיטו את הדיון לתהומות הבוציים של המכנה המשותף הנמוך ביותר. נכון, הסערה הזו בוודאי השיגה את מטרתה, ואין היום אדם שמתעניין בספרות ולא מכיר את "יונים בטרפלגר", ספרו החדש של סמי מיכאל ונכון גם כי סערה זו מאפשרת פתרון נוח למבקר, אשר יכול לעסוק במחטף הקולוניאליסטי הרוחני שהתרחש פה, במסווה של נאורות וליברליות, במקום בספר עצמו. אבל מסתבר שכאשר מתאמצים לקרא את הספר במנותק מאותו סקופ רכילותי, יש דברים אמיתיים להגיד עליו, למרות שגם אלו עוסקים במכנה משותף, מומצא ופלסטי של כולנו.

במרכז העלילה עומד גיבור הסובל מאישיות חצויה: בחציה הוא זאב אפשטיין, מלח הארץ הישראלי, השייך לכל קטגוריה סטריאוטיפית של אליטיזם ישראלי – אשכנזי, דור שני לשואה ועשיר כקורח. בחציה השני הוא בדיר, ערבי שננטש בהיותו תינוק במהלך הבריחה הערבית הגדולה מחיפה ב-1948 (או הגירוש הערבי הגדול, תלוי באוריינטציה הפוליטית של הקורא – מיכאל אינו עוסק כמעט בסוגיה "שולית" זו). זאב יודע את סודו כבר מגיל צעיר, ולמרות פגישה טעונה עם הוריו הביולוגיים בהיותו בצבא, הוא מבין בבגרותו כי אין הוא יכול להתעלם ממשפחתו הביולוגית. מערכות היחסים בספר, במיוחד זו עם אשתו ענת, המבקשת ממנו לוותר על זהותו הערבית, וזו עם אחותו הביולוגית סנא, מציגות את חוסר האפשריות שטמון באורח החיים הדואלי שזאב לקח על עצמו. על אף שתכני הספר מטרידים ביותר, מיכאל יודע לספר סיפור ברהיטות ובשפה נוחה, ושלל מערכות היחסים מתוארות בקלילות ובצורה שקל לצנוח לתוכה. עם זאת, למרבה הצער, גדולה השלילה מן החיוב.

לתוך דמותו של זאב, כפי שהיא מתפתחת ביחס לסובבים אותו, מתכנסים כל סוגי הקורבנות האפשריים בארץ ישראל. הוריו המאמצים הם ניצולי שואה, ויחסיו עימם נשענים תמיד על היותם נרדפים. משפחתו הערבית היא ניצולת הנכבה, אשר גם במקומה החדש, התלוש, נידונה לדיכוי מצד מדינת ישראל. אביו הפלסטיני הוא שאהיד שנרצח על ידי המוסד הישראלי, ואילו אביו המאמץ היהודי הוא חלל צה"ל. כל סוג של מיתוס הקורבן בארץ ישראל מופעל על גיבור הספר, ועל כן הקורבניות של זאב היא עצם מהותו והוא למעשה התבנית של השכול הישראלי-פלסטיני, יהודי או ערבי. מה שנותר בסופו של דבר ממערכות היחסים של זאב הוא שיח של קדוש מעונה.

כולנו מאותו הכפר, נו, זה שנהרס

ב-1970 כתב הסופר הפלסטיני, ר'סאן כנפאני, נובלה המספרת על נסיעתם של זוג פלסטיני, סעיד וספיה, לחיפה בחיפוש אחר תינוקם, חולוד, אותו איבדו ב-1948 על פי השקפתו של כנפאני בגירוש הגדול. במהלך הספר מגלים הזוג בביתם הישן את האלמנה, מרים גושן, שמגדלת את ילדם חולוד, שנהפך עם השנים לדב, חייל צה"ל יהודי וישראלי למופת. ב-2005, כותב מיכאל את תשובתו לנובלה של כנפאני, מה חבל שנקודת המבט הישראלית אותה מוסיף מיכאל אינה ממש תורמת, אלא גורעת.

כנפאני כתב את הנובלה שלו מנקודת מבטם של הוריו הביולוגיים של הילד, וזו נקודת מבט המאפשרת לישראלים לראות כיצד התחושות הפלסטיניות דומות ביותר לתחושות הישראליות: זעם ונקמה מצד אחד ואימהות רכה ורצון לחיבור מחודש מצד שני. בכך טוען כנפאני, אמנם מנקודת מבט פלסטינית במובהק, את הטענה הידועה בדבר הדמיון העז בין הסיפור הפלסטיני והסיפור היהודי, במיוחד במאפיינים המעצבים של דמות הקורבן ושל הלאומיות הטריטוריאלית. ריבוי נקודות המבט בספרו של מיכאל לוקח טענה זו צעד אחד רחוק יותר, ולפיו הסיפור הישראלי והסיפור הפלסטיני הם סיפור אחד; יש בישראל שני עמים, אך רק זהות אחת, שכולה אך ורק כאב ויתמות. כל סוג של אינדיבידואליות של לאום נשללת בספר משני העמים ונותר רק קולקטיב אחד ויחיד, שעושה מכולנו תוצר רדוד של תבנית אחת ושל מאפיין אחד. זאב הוא אב הטיפוס הן של דמות היהודי והן של דמות הערבי, ודרכו אנו מתבקשים להבין עד כמה הדם שלנו דומה, ולצורך זה כל ייחודיות מבוטלת. דמותו מבקשת להיות תפר, אף אם תפר אלים וכואב, בין שני העמים, אך בסופו של דבר הוא מייצג את השאיפה המסוכנת לאיחוד הסמלים של שני העמים, שמהווה הלכה למעשה, דריסה גסה של שתי הזהויות.

השטחה זו של המציאות הישראלית לכדי דפוס בודד של שכול ומוות באה לידי ביטוי גם בתיאור הדינמיקה בתוך החברה הערבית, אשר נדמית פעמים רבות כמנוסחת לפי תפיסה יהודית נורמטיבית של הערבים, ובשימוש הניכר בדימויים השחוקים כמעט של גבריות וכבוד מחד ואמהות ונשיות מאידך בתיאור שתי החברות. נדמה שכל מאמץ נעשה על מנת שלא יורגש כמעט הבדל במהות האמיתית של החברה הישראלית-יהודית ושל זו הפלסטינית, וכיוון שיש שונות רבה בינהן, שתיהן הונמכו לכדי המאפיינים המשותפים היסודיים ביותר שלהן.

הספר אמנם כתוב ברהיטות, ואינו מאמץ את הקורא יתר על המידה, וייתכן שיש מי שמחפש מסר כזה של אחדות, על אף היותה טרגית וקלישאתית. אך מי שמסר של איחוד מוחלט ומשטח של הנרטיב הפלסטיני עם זה היהודי מטרידו, ומעוניין באתגר אמיתי בקריאה, ייאלץ לפנות למקום אחר.

"יונים בטרפלגר", סמי מיכאל, (הוצאת עם עובד)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully