ברוסית זה נשמע יותר טוב

כריסטה מאלון (ובקיצור קיט) היא משוררת אמריקאית מוערכת, אשר נזכרת במהלכו של מסע לרוסיה, בסיפור האהבה שהיה לה בהיותה סטודנטית, בימי משבר הטילים עם קובה, עם משורר רוסי גולה שלימד אותה שירה. זה נשמע אמנם כמו פתיחה לרומן למשרתות, אשר יכלול בשלב זה או אחר התנשמות כבדה ושרירים נוצצים מזיעה, אך ג'ון קראולי משכיל לפתח על רקע זה ב"המתרגמת" רומן מוצק, רגיש ויפה המשלב בחוכמה, הן פרוזאית והן פילוסופית, בין מערכת יחסים עדינה ומרתקת לבין ביקורת עדכנית וחשובה על ארצות הברית בפרט, ועל הדרך שבה אומות משתלטות על נפש ושפת אזרחיהן בכלל.

סיפור המסגרת מתרחש ב-1993, כשלושים שנה אחרי משבר הטילים בקובה, ומתאר את ביקורה של קיט הבוגרת ברוסיה לרגל יום השנה ה75 להולדתו של אינוקנטי פאלין, אותו משורר רוסי בו התאהבה בצעירותה, אשר גורלו נותר לא ידוע. במהלך הביקור, תוך שהיא מספרת למעריציו ומוקירי זכרו הרוסים של המשורר את הידוע לה על גורלו, היא נזכרת בימים הנוראיים בתחילת שנות השישים, בשיאה של המלחמה הקרה ובתחילת ההתבוססות האמריקאית בבוץ הוייטנאמי, ובמקביל ברומן הזעיר והנוגה שהיווה את החוויה המכוננת של חייה.

המשורר, שהגיע לארצות הברית מרוסיה כשהוא חסר כל, ערום אפילו משיריו ברוסית, מבקש מקיט לעזור לו לתרגם את שיריו לרוסית, ותוך כדי כך, כאשר סיפור ילדותם הנורא משמש להם כבסיס משותף, הופך העיסוק בשירה לעיסוק הדדי בגוף ובנפש. למרבה השמחה, קראולי מדלג בקלילות מעל המשוכה של תיאור יחסי מין, ומשתמש באופן נהדר בתיאור תהליך התרגום על מנת להמחיש את התהליך הגופני. קיט מגלה כי "עד אז מעולם לא חקרה את גופו של מאהב...ושיותר מכל דמה התרגום לכך: גישוש ומישוש אלה בשפתו...מילותיו, חייו, בליבה ובפיה" (עמ' 199). אבל מעבר ליופי הרב של כתיבתו, רגישותו של קראולי למילים וזהירותו המיוחדת במושאי כתיבתו, משמש סיפור האהבה הזה כביקורת נחרצת על התנהלותן של אומות.

גלות המשורר היא למעשה סירוסו, ורוסיה המגלה את המשורר הופכת אותו לבן בלי בית, אשר חסר את הכלי החשוב לו ביותר – השפה. אף שנדמה בתחילה כי קיט היא הצוהר שלו לשפה האנגלית, מסתבר עד מהרה כי צוהר כזה אינו קיים. לא רק שמעשה התרגום מתברר יותר כנתינה של המשורר לקיט, ולא להיפך, ולא רק שלפי פאלין לא ניתן כלל לתרגם יצירה לשפה אחרת, גם ארצות הברית מתגלה כדומה לרוסיה: הדמוקרטיה הגדולה הופכת למלכודת קומוניסטים, בה שכניך נחשדים כמלשינים בימי החקירה המפורסמת של סנטור מקארתי. במידה מסוימת, קיט משמשת כאלגוריה לחברה האמריקאית כולה: הנערה הקתולית המאושרת, בתו של אב העובד עבור משרד ההגנה ואחותו של גבר נערץ וכל אמריקאי, שהאמינה כי רוסיה היא "כוכב חשוך שבולע את אורו שלו" (עמ' 15), גדלה להיות מתבגרת פרנואידית שחולמת חלומות זוועה על הפצצה גרעינית ושהולכת ברחוב האמריקאי דווקא בחשש מפני השמיים שייפלו עליה, שמתמרדת על ידי כניסה מכוונת להריון. אחיה, היחיד אשר מצליח להרגיע את חששותיה, נלקח על ידי הצבא למשימות חשאיות וקונספירטיביות במדינות המזרח הרחוק. החזות האמריקאית של חיים פרבריים שלווים ומהוגנים התבררה בשנות השישים כמעטה דקיק וקריע המסתיר אומה מלאת פחדים, היסטרית ואלימה הן כלפי חוץ והן כלפי פנים.

יחסי הגומלין הארוטיים והשיריים בין פאלין לקיט מהווים את השחרור מצורת מחשבה זו. האומות לפי שיריו של פאלין נשלטות על ידי הצורך לגזול מאזרחיהן את השפה והנפש, על מנת לייצר את אותה תחושה של פחד. השירה, עם זאת, היא אשר מביאה למצב בו אין כלל צורך בשפה: בעולם ללא שפה יש צורך בגשר של רגש ושל חמלה בין פרטים, שהאומה עצמה אינה מסוגלת לספק. השירה, ברמיזה ובעדינות, הופכת למעשה רגשי, אם ארוטי ואם לאומי, אשר בו ההצלה מפני הפרנויה.

קראולי מאוהב בשירה ובמשוררים, ומצטט ללא הרף, אך למרבה הפלא אין הדבר מטריד, אלא משתלב יפה בסיפור (הערות שוליים בתחתית העמוד ולא בסוף הספר היו מקלות אף יותר), ומרמז גם על אמונתו של קראולי בדור הצעיר, אשר מסוגל עדיין לצטט משוררים ושבכוחו להביא לשינוי אותו האומות ומנהיגיהן לא יכולים להביא. קראולי עושה עבודה טובה כמשורר בעצמו ביצירת שיריו של פאלין, ומשכנע גם באופן שבו הוא מפתח את האנגלית שלו. אף התרגום לעברית מצליח לשמר את האיכויות העילגות מעט של שפתו של פאלין בצורה מהימנה, ותורם לתהייה על כוחה של יצירה להישאר אפקטיבית גם בשפה שנייה ושלישית. נותר רק לחשוב כיצד ביקורתו של קראולי על אמריקה ורוסיה של שנות השישים נותרה רעננה ומדויקת גם כאשר המטרה היא ארצות הברית של ימינו, וכיצד המסכה של האושר והליברליות נשמטת באחת לנוכח האיום הקטן ביותר, תוך שהיא חושפת את פרצופה המכוער ואת הגזענות, האימה מפני האחר והחייתיות שבה.