אילנה גומל, שכתבה את "אתם ואנחנו להיות רוסים בישראל", מצהירה על עצמה שהיא "נוסעת החולפת לה משום מקום לשום מקום", שאינה שייכת לשום קבוצה מוגדרת. גם הספר שלה כזה: הוא נגוע בחוסר אובייקטיביות, ואינו שומר על שום כלל שתזה מחייבת, אך הוא בוודאי אינו ספר פרוזה. גומל החליטה לשפוך אור על נושא עיוני באמצעות עולמה הפרטי, וזו החלטה לגיטימית ומשחררת, אך היא מחייבת שאותו עולם פרטי יהיה מאופק במידה ומלא ידע ורלבנטיות לנושא מצד אחד, ומצד שני, שתיאורו יספק לקורא סוג של הנאה הנלווית בדרך כלל לספרי פרוזה. ידע ורלבנטיות יש בספר בשפע. איפוק והנאה, עם זאת, קשה יותר למצוא בו. הספר מבטיח לעצבן ומקיים, בעיקר בנקודות שבהן גומל צודקת ביותר, אבל כה ברור שעצבי הקורא מסבים עונג לגומל, עד שכוחן של טענותיה מנוטרל.
לכאורה, אמור הספר לטפל ב"שורשים העמוקים, הנסתרים, של הקרע המעמיק בין הרוסים לצברים". דהיינו, לטפל ב'מדוע' וב'למה' של משבר האמון בין העולים לוותיקים. למעשה, עוסק הספר בעיקר ב'איך', בגילומיו של המשבר ובתיאור תפיסת העולם השונה בתכלית של העולים מרוסיה מזו של הישראלים. בעצם תיאור המצב, מקבל הקורא מושג על הסיבות לקרע, אך תשובות שלמות ומובנות קשה להפיק מהספר.
למרות שניכר שיש לגומל מה לומר, ושיש לה את הכלים ההיסטוריים והאנליטיים להצגת דעותיה, העריכה התמוהה של הספר והבלגן השורר בו מכסים כמעט את כל החלקות הפוריות שיש בו. הדיון בשיח התרבותי בקרב הרוסים, השונה לחלוטין מזה הישראלי, למשל, מתגלגל בהליך מוזר להגדרת המתמטיקה כ"אמת אוניברסלית מוחלטת...[ש]יכולה לעמוד בפני השקרים של האידיאולוגיה ובפני סילופה". משם ממשיכה להשתולל גומל עם סיפור על מתמטיקאי רוסי שקורא את "הנסיך" של מקיאוולי ותוהה על ההבנה הישראלית של מושג ה"כוח". דיונים ארוכים אחרים בסוגיות שנדמות שוליות, מסתיימים במסקנות ערטילאיות שאינן מקבלות הסבר מספיק למידת הקשר שלהן לדיון, וממילא הן נתונות לפרשנות הקורא. בקטעים אחרים מלהגת גומל על חייה האישיים לעייפה, ומסיימת, שוב, בהצהרות לא ברורות שאינן תורמות לגיבוש טענתה.
חבל, כיוון שבינות להררי ההתנסחויות המפותלות, ההתרשמויות האישיות והסיפורים הצדדיים, מצויות בספר מספר אבחנות חשובות שמגובות במידע היסטורי מעניין. בראש ובראשונה מעוררת עניין המסקנה מעוררת הפלצות שסיפורם של יהודי רוסיה שונה בתכלית מזה של האשכנזים הישראלים כיוון שיהודי רוסיה היו שותפיו של סטאלין באותה מידה שהיו קורבנותיו. לא רק שכתם זה הוביל להתפתחות נפשית קולקטיבית שהצברים אינם מבינים כלל את השלכותיה, אלא שהאתוס היהודי-ישראלי מדבר רק אל מי שהוא קורבן במלוא מובן המילה (אלא אם הוא קורבן של הציונות עצמה, כמובן).
ההבדל בין טראומה לטראומה
הטראומות ההיסטוריות השונות בתכלית של יהודי אירופה, לעומת אלו של יהודי רוסיה משחקות תפקיד חשוב בהבנת הפער בין שתי הקבוצות, לפי גומל, המתייחסת להיסטוריה כשק על גבו של הפרט הבונה את הקהילה. חוסר התאמה היסטורי נוסף נשען על חלום האוטופיה, שכל קבוצה, במטאפורה יפה ששואבת גומל משלמה יידוב, חולמת בשפה שאינה מובנת כלל לשנייה.
גם תיאור התפיסה הרוסית, לפיה העלייה הייתה אמורה להציל את ישראל "מהאיום הדמוגרפי הגובר של האוכלוסייה הערבית...ולהחזיר את מעמדה כקהילה מערבית תרבותית של אשכנזים", מרמז יפה על עוד נקודת חיכוך עם התפיסה הישראלית, שאמנם ראתה בעליות תרומה למאגר הגנים היהודי, אבל בעיקר ראתה בה את הצלתם של אסירי ציון.
בניגוד לאלו, את העובדות שהישראלים ציפו לראות ברוסים -"בבואה רגשנית" של בית סבא - והתאכזבו לגלות עם יהיר ומתנשא, שקץ עד מהרה בתרבות הישראלית ה"רדודה", ושהרוסים ציפו ל"מדינת היהודים" הנחשקת וגילו לבנט זעיר וראוותני, ימצא הקורא הישראלי מאוסות. הגישה המתנשאת ומלאת השנאה, שמפגינה גומל כלפי שתי הקבוצות (גברים רוסים מוקצים מחמת מיאוס כי הם כולם שיכורים אלימים. צעירים ישראלים הם בורים שאין להם סיכוי בעולם הגדול) תרגיז רבים, כפי שמצהירה בגאווה גומל בפתח הדבר, אלא שנדמה שהדבר נובע מרצון לעורר פרובוקציה יותר מכפי שהוא מעיד על יושרה מתפרצת ונטולת הצטעצעויות. אף שהרבה מדבריה הוא אמת, ניתן היה להתנסח באופן עדין יותר; אז אולי הסערה שהוא יעורר הייתה קטנה יותר, אבל הקריאה בו הייתה מהנה ומעשירה הרבה יותר.