יואב בן דוב

איזו מוזיקה שמעת בזמן שעבדת על התערוכה?

בדרך כלל אני מכניס דיסק למערכת והוא נשכח שם במשך חודשיים. הפעם שמעתי את האלבום שאח שלי עובד עליו בניו יורק שנקרא "קאי". קשה להגדיר את הסגנון, אבל זו מוזיקה שמדברת אליי. שמעתי גם את "סלאם וג'ורג'", אלבום של שני יוצרים מהגליל שיצא לפני שנתיים בהפקתו של אהוד בנאי. היום הם כבר נחשבים לקלאסיקה גלילית. המוזיקה מחברת אותי לכאן ולעכשיו. גם אם זו מוזיקה שמושפעת ממקורות יהודים ומגיעה מניו יורק, וגם אם זו מוזיקה כפרית ערבית.

מה היה הסרט האחרון שראית?

"אושן 12". הקולנוע הוא הפוגה של שעתיים מרצף המחשבות שלי, ומהבחינה הזו הסרט הצליח. אבל הוא אכזב אותי לעומת קודמו. ב"סוף העולם שמאלה" נהניתי יותר. אני מאוד אוהב קולנוע ישראלי באופן כללי. כשאני הולך לראות סרט, אני אשאף לראות סרט ישראלי, כי זה קולנוע באמת מעניין ששייך לאורח החיים שלנו. הטיפוסים לא חייזריים באופיים, אפשר לקרוא את הקוד התרבותי שלהם. חוויה אמנותית נובעת מהתרבות שאתה חי בה. אני חסיד די גדול של התרבות המקומית. אנשים מצביעים ברגליים, אי אפשר למרוח את כל האנשים כל הזמן. יש דברים שהופכים לנכסי צאן ברזל של התרבות. זה קרה במוזיקה, בקולנוע, זה מתחיל להתרחש גם בסצינה של האמנות הפלסטית. האמנות העכשווית מספקת שפה אחרת, היא לא מחפשת חיבור להיסטוריה האמנותית הגלובלית, אלא מתחברת למקום.

מה היתה התערוכה האחרונה שראית?

רון מיואיק בסאצ'י בלונדון. הוא פסל היפר ריאליסט, ולמרות שהכרתי עבודות שלו, זו הפעם הראשונה שפגשתי אותן. ראיתי את "Dad Dead". עבודה פשוט מדהימה, שעוסקת במות אביו. הוא משתמש בחומרים מאוד מתוחכמים. בחור מוכשר אימים. נכנסים לחדר ענק, ובמרכז החדר שוכב אדם בחצי גודל. את מסתכלת על הפסל ומחכה שהוא ינשום. עמדתי מולו וחיכיתי. וכשהוא לא נשם, ממש אמרתי, "אוי, מסכן, הוא מת". על אף הידיעה הראשונית שזהו פסל, רמת הריאליזם שהוא יוצרת חוויה מטלטלת. זה שוק. יצירת מופת.

למי היית מכניס מכות?

זה לא קרה לי בחיי, אז אני לא יודע לאיזה רגש לשייך את הרצון. אולי לפיקאסו. הוא היה אמן נהדר, אבל פשוט מנייאק לא נורמלי. הייתי מכניס לו מכות של חיבה. רק כדי להבין איך זה מרגיש.

את מי היית מזמין לדרינק על חשבונך?

גם את פיקאסו. באותה מידה. זה נחמד, אני יכול להזמין הרבה אנשים על חשבוני. אני אקח אותו לדרינק, ארביץ לו, ואתן לו עוד דרינק אחר כך בתור בונוס.

עם מי היית רוצה לעבוד?

עבודה משותפת היא סידור מורכב. אני לא כל כך מאמין בעבודות משותפות, אלא אם כן כל אחד עושה את שלו. קרוב לוודאי שאלה יהיו אנשים שעוסקים במדיה אחרת. בתערוכה האחרונה, למשל, שיתפתי פעולה עם ארכיטקט וצלם. בתערוכה הקודמת היה גם טבח. אני עובד עם אנשים מקצועיים מאוד. עם אנשים שיש להם מטען מספיק גדול, אחרת זה לא יכול לעבוד. צריך קונטרה מספיק רצינית.

איזה מכשיר חשמלי מפחיד אותך?

בעיקרון אין מכשירים שמפחידים אותי, למרות שראיתי דברים איומים. כיסא חשמלי, למשל. זה לא נראה לי כמו כלי שכדאי להתעסק איתו.

מי היית רוצה שיראה את התערוכה שלך, חי או מת?

שכל עם ישראל יראה את התערוכה הזו, ושישתדל להגיע בחיים.

כשיואב בן דוב קם בבוקר הוא נכנס לסטודיו לעבוד. מבחינתו, היצירה היא העבודה. גם לעולם האמנות יש גרסה ל-9 עד 5 הדולי פרטוני. היום מורכב מחיפושים אחרי השילוב בין תוכן לחומריות, בין תפיסת ההוויה של החומר והצורה לחידוד חווית הצופה. הוא מנסה להגדיר את גבולות החלל שבו נמצא הצופה, לכוון אותו לרגע שיחבר את היכולות המנטליות, התרבותיות, והוויזואליות שלו לחוויה טוטאלית אחת.

בן דוב משלב מדיות ויוצק חומרים חדשים ליצירה שלו בלי סוף. בתערוכת היחיד החדשה שלו בגלריה אנגל, "בית", הוא בודק את התוכן דרך אבן חול, ברזל וסיד, שמן על בד ומגשי טיח. בעבודות אחרות שיצר בשנים האחרונות הוא נדד גם לתחומי הווידאו. הנדודים הובילו אותו גם למגוון תערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם ולמספר תערוכות יחיד בארץ בעשר השנים האחרונות. ואחרי כל זה, הוא עבר לייצר ולבדוק את המושג "בית" בגלריה הביתית שלו. החוויה הבן דובית תימשך עד ה-8.4.