במאבק התמידי בפער שלא מצטמצם בין הרוק הישראלי למה שקורה בעולם, מוניקה סקס תמיד עמדה באמצע, שניים אוחזין בה ואיש לא מוכן לוותר. מצד אחד, "פצעים ונשיקות", האלבום המיתולוגי לו חגגה הלהקה יום הולדת 16 אמש (חמישי) בהאנגר 11 בתל אביב, הוא אבן דרך של ממש ברוק הישראלי ובדין: זהו כמעט האלבום היחיד שהצליח ללכוד את זעם הגראנג' לקראת מותו ולעבד אותו לישראליות כואבת וחותכת. מצד שני, בכל מה שבא אחריו מוניקה סקס ויתרה על אותה רוח זמן כדי ליצור רוק ישראלי מקורי, כזה שמכיר בסטרוקס ("מתחפר באלנבי", למשל) ובאלבום האחרון את LCD סאונדסיסטם ("גשר", "מנגינה"), אבל עדיין נשאר מאוהב בשלום חנוך.
הקונפליקט הזה היה מרכז העניין בהופעה של מוניקה סקס אמש. כמעט בכל שיר שני של הלהקה הכל כך חשובה הזו מסתתר המפתח לשאלה "למה בכלל לאהוב מוזיקה ישראלית?" וכמעט בכל שיר שני מסתתרת לה התחושה שכבר שמעת את כל זה; עם סאונד טוב בהרבה מזה שיש להאנגר 11 להציע, האולם היחיד בארץ שבו אפשר לשמוע את המתופף פעמיים בגלל האקוסטיקה האיומה.
צד אחד, מדהים להיזכר שללהקה הזו היה אומץ כמעט חסר תבונה להוציא את "כל החבר'ה", שיר על אונס קבוצתי, בתור סינגל ראשון של הלהקה אי פעם (ומדובר בשיר שקשה למצוא 10 שירים ישראליים כתובים טוב ממנו) ומצד שני זה שוב אווירת הבר מצווה + אורחים, תודות ושירה בציבור בדיוק בחלקים בהם אתה אמור להיתקף בשיתוק. מצד אחד זה ההלם מהקור החודר של "איש קש" והראשוניות הסוערת של "180" ומצד שני, פתאום "גשם חזק" נשמע כמו שיר שהקדים את זמנו זה שיר הנהמה שדמותו של גבי אשכנזי ב"ארץ נהדרת" היתה צריכה להסתלבט עליו במקום "הוי המרגמות".
עוד בוואלה!
אבל חלק גדול מהעניין של לאהוב את מוניקה סקס הוא להבין לעומק את התהליכים היצירתיים העמוקים שעברו עליהם מאז "פצעים ונשיקות" ועד "מנגינה" שיצא לפני שבועיים. יהלי סובול, שחר אבן צור ופיטר רוט, שלושה מהמוזיקאים הטובים והמנוסים בישראל, הגיע לאן שהגיעו בזכות מעבר נכון מימי הכעס והטינה של 1995 לעולם האפור של הפשרה שמתחייב מהתרבות של 2011.
התהליך הזה התבטא היטב גם בפשרות של ההופעה עצמה: אין שירים כמו "מילי" ו"מלכת היופי", שני טקסטים מבריקים שהופעה של מוניקה סקס נראית חסרה למדי בלעדיהם וגם "לא יכול בלי זה" - המנון הסולו של סובול שכל ישראלי צריך לקעקע על מה שנשאר מתאי המוח ש"האח הגדול" טרם שרף - נעדר. במקום, יש המנונים, להיטים וקידום אלבום חדש בחסות מותג רכב מהלכים שכל להקה מקבילה בעולם בסדר הגודל של מוניקה סקס היתה עושה.
עוד בוואלה!
היופי הוא שבמקביל לאותה חגיגיות בורגנית שיש באירועים כאלו, הלהקה לא ויתרה על האמירה, היא פשוט עברה לאמצעים אחרים: הוי ג'יי המרהיב למשל של חברת "לוקומושן", היווה תוספת חשובה ומרתקת לשירים עצמם. במהלך רוב השירים נשקפו מהמסכים דמויות של ליצנים מאופרים בכבדות, דמויות שהולמות את השירים של מוניקה סקס שעוסקים לרוב באמת, שקר, מסיכות והעמדת פנים.
אולי בשיא האמנותי של הערב סובול ביצע בדיוק של מוהל את "מספיק בן אדם" מאלבומם הטוב ביותר, "חיות מחמד" והליצנים שמאחור הסירו את האיפור, בדיוק כמו גיבור השיר שעומד מול המראה ומקווה לא לאבד את אהבת חייו.
עוד בוואלה!
כנראה שלאהוב רוק ישראלי ב-2011 זה אומר להשלים כבר עם מה שלא ישתנה: במקום שלוש הופעות מועדונים מפוצצות תהיה הופעת אולם ענק אחת, עם אורחים (כלל אצבע: או שלומי שבן או ברי סחרוף, אמש זה היה שבן) והתרגשות חונקת. לפחות מוניקה סקס למדה מטעויות של אחרים ופרגנה לשלום חנוך שני שירים מהרפרטואר שלו ("תאונה" ו"נגד הרוח") במקום להמר על קאבר שלו לשיר שלהם. הבחירה שלא לבצע שיר מהאלבום בו ליוו אותו כלהקה, "אור ישראלי", מלמדת כנראה מה שני הצדדים חושבים על היצירה הבינונית הזו.
כנראה שלאהוב רוק ישראלי זה להשלים עם זה שגם "הבא בתור הוא סוס" הוא שיר בפרסומת כי כולם צריכים להתפרנס ולכולם מגיע לעשות זאת עם היצירה שלהם. כנראה שלאהוב רוק ישראלי זה פשוט להתרגש מהשירים שהרעידו אותך כשהיית צריך את זה, ולהתמודד עם הבינוניות של השאר.
ההבדל בין רוב הופעות ההשקה שמאפיינות את הרצון של הרוק הישראלי לחגוג בסוג של תצוגת כוח מאולצת לזו של מוניקה סקס, הוא שמוניקה סקס היא היא הרוק הישראלי, לטוב ולרע, בעיקר לטוב. לכן, הפשרה עם האופן שבו היא בחרה לחגוג את הישגיה הוא ההבנה שהרוק הישראלי כנראה שלא יגיע לניו יורק, מנצ'סטר ולונדון. אבל באלוהים, כשהוא פוגע, ומוניקה סקס פגעה לא מעט ב-16 שנים, זה לכל החיים.