וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

קלילות בלתי נסבלת: עשרים שנה ל"Definitely Maybe" של אואזיס

27.8.2014 / 0:26

במשך הרבה מאוד זמן, ידה של אואזיס היתה על העליונה בקרב הלהקות על בריטניה. אחרי כל הבולשיט, הטינופת והפרידות, האחים גלאגר השאירו מאחוריהם אלבום על זמני

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
אחד מאלבומי הבכורה הגדולים בהיסטוריה. אואזיס/מערכת וואלה!, צילום מסך

"אני מקבל על עצמי את האתגר הזה ומאתגר את בובספוג, איבור הקטר, ואם כבר אנחנו בענייני דמויות מסרטים מצוירים - נואל גלאגר". בשבוע שעבר התיידד ליאם גלאגר עם דלי מלא מי קרח, אבל נדמה שהוא לא עשה את זה כדי לעורר מודעות למחלת ניוון השרירים, בספק אם הוא יודע מה זה, אלא רק כדי שיוכל לאתגר את אחיו נואל, ועל הדרך להכניס לו קטנה. לא באמת מפתיע.

בדיוק עשרים שנה אחורה, בסוף אוגוסט 1994, אואזיס לא היתה להקה שהדבר הכי מעניין בה הוא הקרבות המילוליים והטינופים בין שני האחים שהיו הלב הפועם, המוכשר והקצת חולה שלה. היא היתה להקה שהוציאה את אחד מאלבומי הבכורה הגדולים בהיסטוריה. היא היתה מושיעת הרוקנרול האנגלי. היא היתה כאפת התעוררות שהיתה כמו אוויר לנשימה בעולם עם מהפכת גראנג' שאיבד חמצן. בשבילי באופן אישי, חייל בודד שחזר שנה וקצת לפני זה כדי להתגייס, אחרי כמה שנים באנגליה, היא היתה עזרה מהמולדת הישנה. את ערבי שישי באותה שנה היינו מבלים בליין מסיבות רוק בשם "האוס און 26" ברחוב אלנבי, ואני זוכר כמה חיכינו בכל פעם לצלילים הראשונים של "Live Forever", שיר אופורי שתמיד, מאז ועד היום, מזריק לך תקווה, הגם שמזויפת.

אז נוסטלגיה תמיד גורמת לך להרגיש לך זקן, אבל "Definitely Maybe" הוא אלבום שלעולם לא יזדקן. הוא היה ניסוי לא מתוחכם שהתגלה כמאוד מתוחכם. אואזיס - הילדים הרעים החדשים של מנצ'סטר, שסצינת המוזיקה שלה גוועה אחרי פריחה מסיבית בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים - לקחו את המיטב מהרוקנרול הבריטי הישן ובאלכימיה שבאה יד ביד עם ביצי ענק יצרו משהו חדש, מתפוצץ מאנרגיה, משלהב. רגע. "לקחו"? יש שיגידו גנבו. נואל יגיד "ציטטו". כידוע, אואזיס בסך הכל רצו להיות להקת הרוקנרול הכי גדולה בהיסטוריה, אחרי הביטלס כמובן. שאיפה לגיטימית. "הביטלס כותבים את 'היי ג'וד' וזו מלודיה זולה, מכה מתחת לחגורה", צוטט נואל בחוברת שצורפה להוצאה מיוחדת של האלבום. "גם הסינגלים שלנו הם מכה מתחת לחגורה. אף פעם אל תפחדו מהמובן מאליו, כי הכל כבר נעשה קודם".

אכן, הכל כבר נעשה קודם, ועורבב מחדש ב"Definitely Maybe". המסע של האלבום הזה התחיל ב-11 באפריל 1994, שישה ימים אחרי שקורט קוביין נטל את חייו. אואזיס הציגו את עצמם לעולם עם הסינגל הראשון "Supersonic". אחריו הגיע "Shakermaker", אבל השיר שבאמת שינה הכל היה "Live Forever". אפשר לכתוב מכאן ועד ניסיונות הסולו העצובים של האחים על ההפקה שלו בפרט ושל האלבום בכלל, וכמה חשיבות היתה להחלטות שקיבל המפיק אוון מוריס על התוצאה הסופית, אבל עזבו אתכם: זה שיר בן זונה. מופלא. והוא מגלם בתוכו את הקלילות הכמעט בלתי נסבלת שגלומה במוזיקה של אואזיס באלבום הזה. מוזיקה מרימה באפס מאמץ, או לפחות באפס מאמץ שנגלה לעין. אין ב"Definitely Maybe" זיעה, למרות שמי שחתומים עליו בטוחים שהם מתת האל לעולם. ואולי הם צודקים. מי שפותח את אלבום הבכורה שלו עם המילים "הלילה אני כוכב רוקנרול" כנראה יודע משהו שאנחנו לא.

sheen-shitof

עוד בוואלה!

פיטרו חוגגת יום הולדת עגול ואתם נהנים ממבצע של פעם ב-60 שנה

בשיתוף פיטרו

לא היו הרבה אלבומים בהיסטוריה שגרמו לך - פיזית - לרצות לצרוך סיגריות ואלכוהול (וקימבקו למרבה השמחה את הג'ין והטוניק). לא היו הרבה אלבומים בהיסטוריה שסיפקו כזה פסקול מושלם לפעילות הזאת. "Definitely Maybe" הוא מדריך מלוכלך לחיים אורבניים מבלבלים. ללילות לבנים ולבקרים מאוחרים, למערכות יחסים שגרתיות אך מקולקלות, אלבום שהיה מסוגל לנסוך ביטחון גם בחסרי הביטחון. עזבו אתכם מחיי פארק משעממים ונקיים - העיר שלכם, הבנות שלכם, קחו אותן (כוכבית: הצלחה אינה מובטחת).

נכון, בלר היו מתוחכמים יותר. "נכונים יותר". מתאימים יותר לקטלוג האופנתי דאז כ"בריטפופ". והאמת חייבת להיאמר: לא באת לבלות עם אואזיס בשביל לקבל תובנות עמוקות על החיים. נואל, נאמר זאת בעדינות, הוא לא מהמשוררים הגדולים בתולדות המוזיקה. החרוז הנכון תמיד היה הדבר הכי דומיננטי ואוטומטי אצלו, וזה הוביל לשטחיות. pain/rain. fly/die. cry/why. ויש עוד. אבל על כל זה הוא פיצה בכישרון מלודי נדיר, פופי במהותו, והשילוב הזה יצר שירים מושלמים. אז דיימון אלברן ניצח במבחן הזמן גם את נואל וגם את ליאם. אבל אין לו "Definitely Maybe".

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
לא בשביל לקבל תובנות עמוקות על החיים/מערכת וואלה!, צילום מסך

"אולי אני רק רוצה לעוף". האחים גלאגר עפו על עצמם עוד לפני שמישהו טבע את המושג הזה. המילה "לעוף" מככבת באלבום הזה, כמו גם המילה "אני", שמופיעה בכל (!) שיר בו. יש כאן רק גוף ראשון יחיד. האטיטיוד הזה היה 50% ממה שהפך את אואזיס ואת "Definitely Maybe" למה שהם. רעים, ציניים, גאים, אותנטיים, בטוחים בעצמם ובאמנות שלהם. נואל אמר שבגדול הוא די סיכם את מה שהוא רצה להגיד ב"Live Forever", "Rock 'n' Roll Star" ו"Cigarettes & Alcohol", ושאחריהם הוא רק חוזר על עצמו בדרכים שונות. הוא כמובן לא שיקר. אואזיס כבשו עוד פסגות והוציאו עוד לא מעט מוזיקה בלתי נשכחת אחרי "Definitely Maybe", אבל לא ככה.

מהרגע הראשון הייתי במחנה של הגלאגרים. נכון שהיתה את הבעיה הקטנה הזאת שהם אוהדים של מנצ'סטר סיטי, אבל בתקופה ההיא הסיטי היתה כלום ושום דבר, ומול היונייטד זה היה דרבי קטן, כמו הפועל נגד שמשון. הם לא חלחלו עמוק ללבי ולחיי כמו להקות אחרות מאותה תקופה, אבל הפכו אותם להרבה יותר משמחים ועזרו לטפל באיזה געגוע לא פתור. ובסוף, ידם של אואזיס היתה על העליונה בקרב על בריטניה. אחרי כל הבולשיט והטינופים והפרידות, הם השאירו מאחוריהם את האלבום הנצחי והעל זמני הזה, מורשת מפוארת. האם הם הלהקה האנגלית הכי גדולה של עשרים השנים האחרונות? האם "Definitely Maybe" הוא האלבום האנגלי הכי גדול של עשרים השנים האחרונות? כמו תמיד במקרה של אואזיס, התשובה היא אחת: בטוח שאולי.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully