מושיק עפיה "רק זכרונות" (4:10)
בזיכרוני הראשון, אם יופיו של מושיק עפיה אינו מטעה אותי, הוא לבש חולצה מכופתרת בגוון לילך, מסודרת יפה בתוך הג'ינס ושלושת כפתוריה העליונים פתוחים. בידו השמאלית הוא אחז, בדבוקה אחת, צרור מפתחות, סמארטפון ומרלבורו לייט. את השנייה הושיט לעברי ואמר "נעים מאוד, מושיק".
היו אלה ימי תחילת הקיץ של 2012 שנת הארמגדון, על פי נבואות שבט האינקה אך מצב רוחו של הזמר, ככל שיכולתי להבחין, היה מצוין. שבועות ספורים לאחר מכן הוא אמור היה להשתתף בסדרת הריאליטי "חי בלה לה לנד" ולשחזר אגב כך בע"ה את הימים שבהם לא היה זמין ו/או פנוי לאהבה. בינתיים, כדי ששום דבר לא יתפקשש בדרך, הוא הקפיד לשמור על פרופיל נמוך בקרב הבריות, בייחוד כשהן מראיינות אותו לעיתון.
ישבנו אצלי בסלון (שעבר, לקראת המאורע, ניקיון ראשון בחייו) והקשבנו יחד לשירים של אמני שוליים מקומיים. היו שם לורנה בי, דניאלה ספקטור, אטליז, תעני אסתר, נערות ריינס, אלקטרה, קנאק פופ, שייגעצ, עמית ארז, אנרגיה חולנית, שי נובלמן, כל מיני. הרעיון היה שכבודו יחווה את דעתו על מוזיקאים מתוחכמים שמבקרי מוזיקה אשכנזים טוענים שהם טובים, ויענה בכך להשמצות שהאחרונים הפנו אז כלפי אמנים שכמותו.
זה לא עבד. עפיה החזיק מעמד במשך שלושה שירים וחצי, ואז הגיע למסקנה שאין לו שום דבר, טוב או רע, להגיד על התל אביבים המוזרים האלה לציטוט, הודה לי על הכל (מים בטעם ענבים, אווירה לבבית), לקח שלוק אחרון והלך הביתה.
כמעט שלוש שנים עברו מאז. שנינו התבגרנו. אני הפסקתי לנסות לסכסך בין מזרחים לאשכנזים סתם כך בשביל הצחוקים, והבנתי שמה שבאמת צריך לקרות כאן כדי שיהיה טוב, זה בעצם מה שכבר קרה כאן לדוגמה בשנות החמישים, כשיוצרים "רוסים" שילבו מוטיבים אתניים בלחניהם כדי לברוא את ההורה. או, נאמר, מה שקרה כאן בשנות השמונים, כשיוצרים "אשכנזים" וזמרים "מזרחים" שיתפו פעולה ויצרו קלאסיקות ים תיכוניות כמו "נשבע" (לחן: יאיר קלינגר, ביצוע: חיים משה), "לפעמים" (לחן: ארקדי דוכין, ביצוע: רון שובל), "עוד סיפור אחד של אהבה" (לחן: עוזי חיטמן, ביצוע: שימי תבורי), "פסוליה" (לחן: חנן יובל, ביצוע: דוד שושי), "עוד יהיה לי" (לחן: ירוסלב יעקובוביץ', ביצוע: מרגלית צנעני) ו"ברית עולם" בביצוע של בועז שרעבי.
גם מושיק עפיה התבגר או, לכל הפחות, שינה גישה לחיים. אחרי שהבין שהחיים בלה לה לנד לא מיועדים לאנשים שפוחדים ממטוסים, נראה שהוא בחר באלה האמיתיים, הארציים, נטולי הקיצורים השקריים. אמנם זו הייתה רק תוצאה של חוסר ברירה, אבל עכשיו, נוכח השתקפותה בסינגל החדש, אין ספק שטוב, טוב מאוד, שכך קרה.
השפעתו של הריסטרט שעפיה עשה לעצמו ניכרת פה מיד. קולו העמוק והחם זוכה, סוף סוף, בנתח הראוי לו מהבאלאנס ולא מעורר שום זיכרון מזה המסונתז והחלול של מלך הרינגטונים לשנת 2005. גם לחן יש פה, לחן של ממש, יפה ומורכב, סוחף ומרגש. אופיר כהן שוב מוכיח כישורים קומפוזיטוריים נאים. אמנם קצת חבל שגם הטקסט של כהן לא כזה, אבל בסדר, לא נורא, בפעם הבאה. העיקר שעפיה ימשיך להישאר זמין ו/או פנוי למה שחשוב באמת.
(שלושה כוכבים וחצי)
אסף עומסי "והזמן עובר" (3:52)
הזמן עובר, נכון, אבל זה קורה לאט מדי, ובדרך קשה מדי, כשמקשיבים לשיר הזה. הנה, חלפו כבר שבע דקות, אולי אפילו שמונה, ואני רק בתחילת הדקה השלישית. מה לעשות, ככה זה שמשתעממים (מהלחן), מתבאסים (מהפרידה שחווה הדובר) ומנסים להתגייס לעזרתו של עומסי ולחשוב עבורו על כיוונים אחרים, כאלה שיהלמו יותר את קולו הייחודי. משהו בענף הביטוח, למשל, או אולי, למה לא, ייעוץ מס.
הבעיה היא שהרהורים מסוג זה, מועילים ומיטיבים ככל שיהיו, מסיטים את תשומת הלב מהעיקר כלומר, מהקליפ של "והזמן עובר". כל אדם חייב לצפות בקליפ הזה לפחות פעם בחייו. אם לא בשביל עצמו, אז בשבילי. אני סובל פה. קצת סולידריות.
(כוכב אחד)
אליאור יעיש "תגידי כן" (3:50)
בחור רגיש, אליאור יעיש. קולו דק וגבוה, קופץ לתדרים של לווייתנים בסופים של משפטים. עד שמגיע הפזמון המחריד, שעשוי לפגוע באופן בלתי הפיך בבריאות האוזן והנפש, נדמה שהוא גם ניחן במשהו שמזכיר מעט, במבט מרוחק מהצד, כישרון הלחנה. ואולם, לצד זה, ככל שנמשך השיר כך הולך ומתגבר החשד שאולי בעצם הוא לא עד כדי כך בחור רגיש, אליאור יעיש. ליתר דיוק, אולי בעצם הוא רגיש רק לעצמו. בואו נעשה רגע, לשם המחשה, משחק של טקסט וסאב-טקסט. הנה:
הטקסט: "תסתכלי, אני עושה מה טוב לי, ויש בי אהבה". הסאבטקסט: "תגידי, כשנהיה ביחד, זה יהיה בסדר אם אזיין מהצד?".
הטקסט: "בלילות חולם עליך לפעמים". הסאבטקסט: "ולפעמים לא".
הטקסט: "בימים דוחק את כל הפיתויים". הסאבטקסט: "טוב, בלילה מותר הכל, לא?".
הטקסט: "אני לא עשיר, אז לא יכול לתת הכל". הסאבטקסט: "תעשי לי את זה ב-50, כולל אוראלי, סבבה?".
בקיצור, חמודה, תגידי לא.
(אפס כוכבים)
ליאורה "מנגינת חיי" (3:55)
השיר הזה נשמע קצת כמו פלייבק שהוקלט עבור הפקה של ערוץ 1 לרגל יום גייסות השריון ב-1992, אבל מן הראוי להתעכב קלות במקום שהוא מגיע ממנו: ארץ כנען - המקום שבו נפגשות, או אמורות להיפגש, תרבויות המזרח והמערב של יהודי התפוצות. לא מדובר כאן בבשורה רב-עדתית מרעישה, היתוך מחודש של יצירה מערבית ומזרח-תיכונית, אלא, לכל היותר, בכמיהה רהוטה, עם לחן יווני ומקצב שמדמה פסיעת גמלים, למה שליאורה (זמרת, אשקלון) זוכרת בתור מנגינת חייה. אפשר להאמין לה. כדי להתרגש יחד איתה צריך, כנראה, להיות אשקלוני ולאהוב גמלים.
(שני כוכבים וחצי)
ניסים קדוש "יאללה חתונה" (3:11)
בניגוד למה שאולי משתמע מהאייטם על מושיק עפיה, לא הכל היה טוב יותר בשנות השמונים. מה לא היה טוב? אתן לשירו החדש של ניסים קדוש, המרפרר לחתונות מהימים ההם (לא יודע אם בכוונה או בצחוק), לענות על זה.
(שלושה כוכבים)