בשנת 1997 משה נוריאל עבד בסניף של רשת "פיקדילי" בקניון מלחה בירושלים. זה היה שיא עידן מכירות המוזיקה בעולם ו-250 חנויות המוזיקה שפעלו בארץ מכרו המון דיסקים והכניסו ים כסף. "אני זוכר את ימי שישי", נזכר נוריאל בתור הזהב. "מרוב קונים, אנשים היו מחכים בחוץ. ממתינים שמישהו יצא, כדי להיכנס לחנות במקומו. היינו מחזיקים מאות עותקים מהכותרים הפופולריים, שהיו נמכרים בכמויות: פוליקר, היטמן, ספייס גירלז, הכל נחטף. ביום שישי כזה היינו מוכרים בממוצע דיסק כל 50 שניות. זה היה קצב מטורף וזה לא היה חריג. ברוב החנויות זה היה כך".
החצי השני של שנות התשעים אכן היה זמן השיא של תעשיית המוזיקה בישראל. אלבומים כמו אלו של אמה שפלן, שמכרה למעלה מ-100 אלף עותקים, האוסף "היטמן 7" שמכר 200 אלף עותקים, או האלבום "בלעדייך" של איל גולן, שמכר 300 אלף עותקים, היו ביטוי לכך שכולם לקחו חלק בחגיגה. אמנים, חברות תקליטים, וכאמור, גם החנויות. עידן השיא הזה הגיע לאחר שבסוף שנות השמונים צמח בישראל זן חדש של חנויות מוזיקה. אם עד אמצע שנות השמונים רוב התקליטים בישראל נמכרו בחנויות כלבו כמו "המשביר", "כלבו שלום", "קרביץ" או "השקם", הרי שבסוף העשור החליפו אותן החנויות החדשות שהציעו התמחות בז'אנרים שונים ומחירים נמוכים יותר. כך, חובבי המוזיקה האלטרנטיבית מצאו מפלט בחנויות כמו "האוזן השלישית" ו"בית התקליט", חובבי מוזיקת הדאנס פנו ל"IMP", "דיסקוטון" או "ג'ינג'י", ומחפשי המציאות הגיעו ל"פיקדלי" ול"חור בשחור".
בשנות התשעים, כש-MTV שינתה את הרגלי ההאזנה של הישראלים וכשהקומפקט דיסק נכנס בגדול לשוק המקומי, חנויות המוזיקה הגיעו לשיא הצלחתן. "פיקדילי" הפכה לרשת של 15 חנויות ארציות, "Tower Records" האמריקאית נכנסה לשוק המקומי עם חנויות בכל הארץ, בזמן שהרשתות החדשות "סופר זאוס", "Top 10" ו"צליל" צצו בקניונים וברחובות הראשיים של כל עיר. במקביל נוסדו חנויות לדיג'יים, דוגמת "קרמבו" התל אביבית או "האומן" הירושלמית. חנויות יד שניה כמו "קדמת עדן", "ג'אנק" ו"מחוץ למסגרת" קמו בכל רחבי הארץ, ובאופן כללי הפכה ישראל לגן עדן לצרכני מוזיקה.
בתקופת השיא היה קשה לחזות את זה, אבל עשור אחר-כך, בשנת 2007, היה נראה שהקונספט של חנויות התקליטים והדיסקים גמר את הסוס. צריכת המוזיקה עברה, במקרה הטוב, לחנויות אינטרנטיות ולשירותי הורדות חוקיות, ובמקרה הרע להורדות פיראטיות. אם בזמן השיא בניינטיז פעלו בישראל כ-250 חנויות מוזיקה, עשור לאחר מכן 4 מתוך כל 5 חנויות שפעלו, נסגרו. המצב הזה לא היה ייחודי לישראל. גם בעולם התרחשה אותה תופעה עם נתונים דומים. בארצות הברית, לדוגמה, הרשתות הגדולות וירג'ין מגה-סטור וטאוור רקורדס פשטו את הרגל, כשמתוך 25 רשתות מוזיקה שפעלו באמריקה, רק שתיים שרדו.
לנוכח ההתרסקות, החלו לדבר בתעשיית המוזיקה על היום שאחרי חנויות התקליטים. באמריקה היו כמה אנשים שראו בתחזית הזאת משהו איום והחליטו לעשות מעשה. בראש המאבק עמד "איגוד חנויות התקליטים העצמאיות", שהבין שכדי שחנויות התקליטים העצמאיות באמריקה ישרדו, צריך לרתום את הציבור כדי לעזור להן. כדי לעשות זאת גייסו את חברות התקליטים לפרויקט חדש "Record Store Day" "יום חנויות התקליטים", שבישראל מתרגמים אותו באופן שגוי ל"יום התקליט". הרעיון היה פשוט: חברות התקליטים יוציאו מהדורות מוגבלות של הוצאות מיוחדות, שיגיעו לחנויות ביום הזה (שחל בשבת השלישית של כל אפריל), והציבור יגיע בהמוניו ויקנה את ההוצאות האלו.
ה"רקורד סטור דיי" הראשון התקיים ב-2008, בכ-300 חנויות בארצות הברית ובכמה חנויות בבריטניה, עם הוצאות מיוחדות, בעיקר על גבי וינילים, של אמנים כמו אר.אי.אם, ואמפייר וויקנד, ג'ייסון מראז ואחרים. היום הוכתר כהצלחה והוא החל להתפשט בכל רחבי העולם, כשב-2010 הקונספט יובא לישראל על ידי החנות "מוזיקה נטו", אז בלונדון מיניסטור, שהביאה לארץ הוצאות מיוחדות וקיימה בחנות מבצעים והופעות. שנה אחר כך הצטרפו לחגיגה גם "האוזן השלישית" וגם תחנות הרדיו של קול הקמפוס ו-88 אף.אם, בימי שידורים מיוחדים שכללו רק מוזיקה מתקליטים. שתי תחנות הרדיו האלה טבעו את המושג השגוי "יום התקליט".
הרקורד סטור דיי נחשב להצלחה פנומנאלית בעולם. חנויות רבות מדווחות עליו כיום שיא במכירות שלהן, חלקן אף מדווחות שהן מוכרות ביום אחד יותר מבכל שאר החודש. גם השנה יתקיימו בארץ ובעולם חגיגות ה"רקורד סטור דיי". שווה לחפש בפייסבוק אחר אירועים בחנויות ובתחנות הרדיו השונות. בישראל עדיין קיימות כחמישים חנויות מוזיקה, מחנויות דיסקים בקניונים ועד חנויות יד שניה ברחובות ובדרום תל אביב. לא כולן מציינות את הרקורד סטור דיי, אבל תעשו טובה, תקפצו לחנות הקרובה לביתכם ותקנו איזה דיסק או תקליט, תעזרו לחנויות ותתנו למוסדות התרבותיים האלו קצת אהבה.
החנויות שכן יציינו את הרקורד סטור דיי יביאו הוצאות מיוחדות ליום הזה, שביניהן אפשר למצוא הוצאה מחודשת לתקליטון "פני ליין" של הביטלס, אלבום הופעה מיוחד של אלטון ג'ון, תקליטי תמונה מיוחדים של הקיור, הוצאות מיוחדות של דייויד בואי, יו-2, הסמיתס, אלביס, הדורז ואפילו תקליטון ורוד של "ברבי גירל" של אקווה. בקיצור, דברים שאספנים מתים עליהם.