עשר שנים הן הרבה זמן לחכות להופעה, לכן הציפיות לשובם של בלאק ליפס לארץ היו גבוהות. הלהקה, המזוהה עם ההתנהלות הבימתית הפרועה שלה, היא קאלט לקהילת חובבי הגראז' המתפתחת יפה באזורנו. עם שמונה אלבומים מגוונים ורשימת מפיקים מרשימה שלקחה אותם בכל פעם למקום שונה - תוך שמירה על השילוש הקדוש, קאנטרי-פאנק-פסייק - הלהקה נמצאת בתנועה מתמדת. בלאק ליפס עבדו עם פטריק קארני (בלאק קיז), מארק רונסון, ובאלבום האחרון אחד מהשת"פים המעניינים ביותר הוא עם שון לנון, שהוליד את האלבום "?Satan's Graffiti or God's Art". לטעמי מדובר באלבום השופע והמהודק ביותר מאז "Good Bad Not Evil" מלפני עשור (לא כולל את האלבום הכי טוב שלהם בהרכב "Almighty Defenders").
באלבום החדש קול אלכסנדר (גיטרה) וג'ראד סוויילי (בס), החברים המייסדים, החזירו את ג'ק היינס (גיטרה) שעזב ב-2004, וצירפו גם את אוקלי מונסון מהרונדלס (על התופים) ואת זומי רוסו ההורסת (על הסקסופון), שמוסיפה המון לפ?אנקיות של האלבום ולסקסיות שעל הבמה. על החימום הופקדו המפשעות, הלהקה הראויה ביותר ללא ספק לתפקיד, ההשפעה של הבלאק ליפס ניכרת עליהם מתחילת הדרך - בגישה, בלחנים ובהרמוניות הווקליות הממכרות. הלהקה נושמת בלאק ליפס, אבל תל אביבי, על הקאנטרי סייד שנע בין קיבוץ גלויות לרוטשילד. האחים לבית קורח הביאו את הבשורה המקומית: רוקנרול, שואו מעולה וקאבר הדרן משותף ל"איך מספרים לילד", שגרם ללילה להרגיש כמו תופעה.
לבארבי הבלאק ליפס הגיעו באווירת ה"באתי ראיתי כבשתי", המוכרת שלהם, אחרי שבביקור הקודם לפני עשור (בלבונטין תל אביב) אספו לחיקם עשרות מעריצים ישראלים שקיבלו בקבוק בירה בראש והתאהבו. הלהקה התחממה לאטה, להיט ועוד חצי להיט, ומתחילים להבין שהארסנל טוב מדי. הקהל שמכיר שבוי, והקהל החדש מבין שהוא צריך להיות. בלי בולשיט ובלי אקסטרווגנטיות (להוציא הקזות ריר קלות), בלאק ליפס בודקים עם הקהל את גבולות השתייה, ואת גבולות העייפות והכוונה. הדיוק אולי לא צולח את ההופעה ה-20 בטור, אבל את הנשמה אתה מקבל. אז סתום.
רשימת השירים הייתה קצרה אבל באה לפנק, מורכבת מלהיטים מכל האלבומים, וקאבר מעולה ל-"Psychotic Reaction". נראה שהם יודעים מה הקהל שלהם אוהב. קהל שמורכב מילדי פוגו שמתעוררים ב-"Family Tree" ולאוהבי החומרים המאוחרים שמציתים ב-"Crystal Night". למרות התחושה הכללית שרוקנרול זה התמתחות לישראלי, אפילו הצעיר, זה שריר שנראה שעוד יש לו סיכוי להתחזק. מי ששם - שם בכל הכוח, מסנן את הקטנות ומוכן להתנסות, להיסחף בין גלילי נייר טואלט שמוטסים לאוויר ולכשף ביחד את קול (אלכסנדר) ב-"Hippie Hippie Hoorah".
זאת לא הייתה אחת מאותן הופעות ידועות לשמצה של בלאק ליפס. לטוב ולרע. זאת להקה שנמצאת עדיין בהתפתחות, שמחוייבת רק לגוד טיים של עצמה ושל הקהל. ועדיין לראות את הבנים (וזומי) על הבמה זה אירוע מרגש ויוצא דופן באותנטיות שלו. האנרגיות חזקות, השירים טובים והחברות הטלפתית ארוכת השנים של קול וג'ראד מורגשת בכל מעבר ובכל פישול. הילדים הרעים מוכיחים שהם עדיין להקת הגאראג' הכי יצירתית והכי מרימה כבר 18 שנים.
