המרקקה

אחת התופעות המרגיזות ביותר איתן נאלץ התייר הישראלי להתמודד הינה שאלות מטופשות של זרים אודות הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מי מאיתנו לא היה שם בעבר – אתה עומד בחדרך בהוסטל, מנסה לשווא לפרק את ברז המקלחת שהגרמנים המחורבנים הבריגו חזק מדי אל הקיר, כשלפתע מפתיע אותך מאחורה איזה סיני תועה. "אני לא מבין", הוא שואל באנגלית הרצוצה שלו, גורם לך לקפוץ בבהלה ולתקוע לעצמך בטעות את המברג בתוך הירך, "למה אתם והפלסטינים לא יכולים פשוט להסתדר אחד עם השני?". "זה לא כל כך פשוט", אתה מסביר לו תוך כדי שאתה מנסה לשלוף את המברג מהרגל המדממת. "אבל למה?", מקשה הסיני, "אני חושב, שאם תפסיקו לירות עליהם, אז בסוף זה יסתדר" הוא מוסיף בידענות. "לא יודע, אתה מוכן לקרוא לרופא קיבינימט? אני חושב שקרעתי עורק" אתה מתחנן אליו. "רואה? בדיוק על זה אני מדבר, אתם פשוט לא אנשים נחמדים" הוא מפטיר נעלב, ויוצא מהחדר רגע לפני שאתה מתמוטט על הרצפה כתוצאה מאיבוד דם.

אבל לא בתדמיתנו בפני העולם ברצוני לעסוק כאן, גם לא בכיבוש, במברגים, או בהודים. אלא בקולנוע הישראלי, אותה תעשייה שמתעקשת לרדד את זהותי לכדי ייצוג, מוצלח יותר או פחות, של הקונפליקט הישראלי-ערבי. מחקרים מצביעים על כך שמתוך עשרה סרטים שנעשים בארץ, תשעה שעוסקים ביחסי יהודים-ערבים, ועוד אחד שבו משחק ניר 'נירו' לוי תפקיד משנה של רווק הולל בעל ליקוי שכלי. הנה, רק לפני מספר חודשים סיקרה התקשורת בהרחבה את המאבק בין שני הסרטים הבולטים של השנה –" בופור" ו"ביקור התזמורת", שעוסקים, נכון מאד, בזווית כלשהי של הסכסוך, ומיד לאחר מכן יצא "עץ הלימון", שבו רמטכ"ל מרושע מפלח לימונים מחצרה של אלמנה ערבייה שהתכוונה להטמין בהם חומר נפץ וליידות אותם אל עבר שדרות. סיפורים קטנים? קולנוע אישי? זה תחפשו במקום אחר. אותנו מעניין רק דבר אחד, לאסוף כמה שיותר דקלים מוזהבים ודובים מוכספים בפסטיבלי אירופה, וכידוע עם פחות משתי כיפות ושלושה ערבים בפריים אתה יכול לנסוע מקסימום לאנטליה. לפחות שם לא יודעים להבריג ברזים אל הקיר.

האצבע המאשימה במקרה הזה מופנית, איך לא, אל עבר האקדמיה והקרנות שמממנות את הקולנוע הישראלי ובוחרות לתת את התמריצים הכספיים לספקטרום חד-גוני של תסריטים. בהיעדר קונטרה בדמות תעשייה חזקה, מוכתבת האג'נדה הקולנועית בארץ על ידי המוסדות הללו, ואלה מצדם – בשיתוף נלהב של בתי הספר המובילים לקולנוע – מבטלים בבוז כל סרט המעז שלא לעסוק בסוגיות הרות גורל, פוליטיקה (מהצד הנכון של המפה כמובן), דרמות משפחתיות קורעות לב, ואם לא אלו אז לפחות שיכיל שוט בן 10 דקות של דמות המסתכלת על מושא תשוקתה דרך חור תחת של חמור. האסון הגדול ביותר הוא הבוז הגורף כלפי קולנוע מיינסטרימי וחוסר הכבוד המוחלט כלפי מקצוענות הוליוודית, וכמובן ההערצה האוטומטית לכל שם עם סיומת איטלקית או צרפתית, רצוי כאלו שהתפגרו באזור מלחמת העולם השנייה. קולנוע אמריקאי חדש? עזבו אתכם, שימו את "ורטיגו", הרי ראינו אותו רק ששת אלפים פעם השנה. יתרה מכך – השמרנות התכנית מובילה לשמרנות אסתטית והפקתית, ולעובדה שמרבית הסרטים כאן נראים כאילו נעשו בתקופת היבוסים. מדינות כמו קוריאה או ניו זילנד נמצאות שנות אור לפנינו בתחום הקולנוע, ואפילו מהונגריה יצא סרט כמו "Kontrol", שנראה כאילו נכתב והופק בסטנדרטים ההוליוודיים הגבוהים ביותר. בישראל וודאי היו שולחים את התסריטאי הביתה שיוסיף איזה פיגוע התאבדות ברכבת התחתית.

כל עוד תמשיך תעשיית הקולנוע להתחנף לאקדמיה במסווה של מירוק המצפון הקולקטיבי, עושה רושם שנגזר גורלנו להסביר לכל מיני נוכרים מהנהנים את מורשתו של עמוס גיתאי. איך ייתכן שכבר 30 שנה לא כמעט ולא עושים כאן סרטים מגניבים? איך ייתכן שהמהפכה שהנהיג טרנטינו בקולנוע העולמי נתקעה במחסום ארז? איפה ההשפעות של האחים כהן? איפה ההשפעות של דיוויד לינץ'? כאן המקום להרים קול צעקה ולהכריז "לא עוד!". לא עוד חיילים יהודים, לא עוד איכרים ערבים, לא עוד אמהות בוכיות ומחבלים בעלי זהות מינית מעורפלת. תנו לנו קומדיות, תנו לנו אקשן, מצידי שימו את ברוך דגו בתפקיד כריס טאקר ואת ניר 'נירו' לוי בתפקיד ג'קי צ'אן ושלחו אותם לרדוף אחרי רובוט. ולא ריקליס, הרובוט לא יכול להיות אלמנה ערבייה.