אני שונא את איך שזיין לואו מסתחבק עם דייב גרוהל; מתעב את ההערצה העיוורת שלו לג'ק ווייט והחנופה הדוחה שלו לג'וש הום; בז לזחיחות, להתחכמויות, לדרך בה הוא מגיש שירים, לסרקזם העלוב בו הוא לועג לפופ, לישיבה הכאילו נונשלנטית שלו על הספה ולכתבות השטח שלו מהופעות. אני שונא את האמא שלו. ועכשיו אני הולך להתגעגע אליו. להתגעגע כמו תיכוניסטית לחבר החייל שלה, כמו יעקב לרחל, כמו יעקב למיקי.
אני הולך להתגעגע לזיין לואו, הפרסונה המתפקדת היחידה ב-MTV2, או M2 כמו שהוא ממותג בשנים האחרונות, מכיוון שהחל מהשבוע הבא הוא יורד מחבילת ערוצי המוזיקה של יס. מי שזפזפ בימים האחרונים לערוץ המוזיקה האלטרנטיבי שומר המסך הפרטי שלי ושל עוד לא מעט חובבי מוזיקה, שלא מחרמן אותם רחשי רקע של ליאונה לואיס בתדירות של פעם בשעה וודאי כבר קרא את אותה הודעה לקונית בה מבשרת חברת הלוויין כי השאיפה שלה היא אמנם לספק חוויית טלוויזיה מגוונת, אולם משיקולים של רייטינג נמוך, הערוץ יוסר מהמסכים החל מה-16.6, יום שני הקרוב, ויוחלף בערוץ מוזיקה אחר.
M2 רחוק מלהיות ערוץ מושלם, ולא רק בגלל הנוכחות המוגזמת של זיין לואו. הוא משדר יותר מדי אימו מלוקק, חוזר על עצמו אפילו יותר מערוץ האם, לא תומך מספיק באלטרנטיבה קיצונית יותר, אין לו רצועות אלקטרוניקה והוא מתקשה לקדם סצינות, טרנדים או כוכבים עצמאיים, כשהוא משתרך הרחק מאחורי בלוגים, מגזינים אינטרנטיים ואפילו דינוזאורים דוגמת ה-NME.
עכשיו נשארנו עם VH1
ועדיין, M2 הוא ערוץ חשוב, בוודאי בנוף הטלוויזיוני והרדיופוני המקומי. העובדה שבמשך 24 שעות מדי יום הוא משדר רוק אלטרנטיבי, שאי אפשר למצוא בשום ערוץ טלוויזיה או רדיו אחר כמעט בשום שלב של היום, הופכת אותו אולי לברירת מחדל, אבל כזו שחושפת את הצופה הממוצע וייסלחו לי אלו שצורכים את האינפורמציה שלהם בדרכים מתקדמות יותר לתוכן חיוני איכותי, לא רק עבור הצופים, אלא גם עבור החבילה שחברת הלווין מתיימרת לספק. בעוד התפעול השוטף שלו הוא תמיד תלוי ההיצע בשוק, הרי שסופי השבוע של M2 הם תמיד תענוג עם מצעדים גרנדיוזיים בסגנון "50 שירי הבריטפופ/ הסולואים/ הקליפים האוונגרדיים/ שירי ההיפ-הופ/ המנוני האיצטדיונים הטובים ביותר". M2 הוא גם המקום שבו לאמנות הוידאו-קליפ יש ביטוי, שכן כריס קאנינגהאם, ספייק ג'ונז, מישל גונדרי, ג'ונתן גלייזר ואנטון קורביין הם מרכיבים בסיסיים ב-DNA שלו, בדיוק כמו ארקטיק מאנקיז, ביסטי בויז או הסטרוקס. זה ערוץ שבו אפשר למצוא על בסיס קבוע קליפים חדשים של הוט צ'יפ, קווינז אוף דה סטון אייג' ודיזי רסקאל ולהיות בטוחים שלפחות פעם בשעה תראה את דייב גרוהל, שזה אף פעם לא דבר רע. ויש שם גם תוכניות מעולות כמו "DIY Dance" ו-"120 דקות", שהולכת איתנו כבר 17 שנה, עוד מימי ראשון בעשר בערב עם פול קינג הגבר.
אם יורשה לי רגע להיכנס לנעלי הרגולטור, הרי שרייטינג לא אמור להיות השיקול שמנחה חברת לווין, אלא היצע וגיוון. נכון להיום, אחרי ש-MTV Base, ערוץ המוזיקה השחור, הוחלף ב-MTV Dance ערוץ שמביא בזמן אמת את כל הרפש שאפשר למצוא מהפקות יורוטראש גרמניות, איטלקיות והולנדיות נותרנו עם שני ערוצים של VH1 הרגיל וגולד- שמקרינים בדיוק את אותם קליפים, שני ערוצי MTV מיינסטרימיים, ערוץ מוזיקה צרפתי מחריד באווירת קלאב-מד מונטנגרו וערוץ הדאנס קקמייקה הזה. כל זה מלמד אותנו שגם בתקשורת רב-ערוצית, פתוחה ונטולת גבולות לכאורה, המיינסטרים תמיד יכריע את האלטרנטיבה וידכא אותה. השוק, מתברר, הוא עדיין אותו שוק.
לפני שנתיים, כש"הקצה" קוצצה, קם קול מחאה רמה בכל רחבי הרשת, ובצדק. אז נכון שזיין לואו רחוק מלהיות קוואמי או נדב רביד, אבל אין כל סיבה שאותה זעקה רמה לא תתעורר שוב. מדובר בצינור לא פחות חשוב בכל זאת הוא משדר 24 שעות ביממה לעומת 4 שעות שבועיות של הקצה וראוי שימצא, ולו כאופציה בלבד, על הממיר של כל חובב מוזיקה. יאללה בלאגן.