שבוי מול מצלמה

אדם (גלעד שליט) מקריא טקסט לבד מול מצלמה. מאחורי המצלמה עומדים אנשים, אבל ברגע הנתון רק הוא מול מצלמה, לבד. אין קהל, יש התמסרות ללא ידוע, יש ידוע, אבל הוא אי שם, אבל לפני כן, קריאה מול מצלמה, של טקסט מול מצלמה, היא כאימון לעתיד לבוא: נאום טקסי, דרשה של בר מצווה, בחינה עצמית להוויה מול קהל. אחר כך תיגש למצלמה, תחזיר אחורה, תתבונן, תתקן, ותבוא מוכן. לא כאן הוא המצב.

קיר לבן מרמז על כלום. חדר שלא מוקדש לסיטואציה. לחדר עם רקע לבן אין נקיטת צד, ואין גם תשובה לנקיטת צד. יש רק רקע לבן. יש רק שבוי ומאחוריו כלום. על רקע כזה ישנו אדם (גלעד שליט) שמקריא טקסט מדף שמוחבא מאחורי עיתון.

שבוי (גלעד שליט) מחזיק עיתון ויושב על כסא; הוא מחזיק אותו בשתי ידיים כמו מקריא כתבה שמצאה חן בעיניו בסיום ארוחת שישי. הכסא הוא כסא פלסטיק, המרפקים שעונים, החיוך הוא חיוך של מציאת חמצן מהחיים הרגילים; בסוף ארוחת שישי אנחנו מוצאים פיסקה מצחיקה/טובה/מצמררת מהעיתון והיא משכיחה לנו לרגע את החיים הרגילים. אנחנו מקריאים אותה לנוכחים סביבנו. בשביל השבוי מציאת פיסקה כזאת, גם היא משכיחה את החיים הרגילים שלו, חיי השבי.

החזקת עיתון כמתן הוכחה לתאריך (כעד הגנה לזמן) הוא ניצחון של העבר על החדש, של "הבטוח", ושל "הישן והטוב" על ה"היום"; במלחמה האינסופית בין האינטרנט לעיתונות, ידה של האחרונה תמיד תהיה על העליונה בנושא שבויים וזאת ללא קשר למודרניזציה המתקדמת, ככל שתהיה; אף שבוי לא יחזיק לפטופ (טכנולוגיה) כמתן הוכחה של תאריך. כעד הגנה של זמן.

טקסט מוקרא הוא זיהוי מתן הפסיקים. שמיעתם הראשונה. מי נתן את הפסיקים? מי מחנך את הפאוזות? זה לא משנה; הקורא הוא שהופך לבעל הטקסט. הפילטר מתבטל, אם היה כזה. שבוי (גלעד שליט) קורא טקסט שכולו עניין שבוי בפני עצמו; זה עליו, זה דרכו, הוא המבקש, הוא המתבקש על ידי אחרים, הוא הכותב, הוא הנכתב, הוא המתקן, הוא הממליץ, הוא הלקטור, הוא הלשונאי, הוא המקריא, הוא הקורא, הוא המישיר מבט, הוא המבריח מבט, הוא הפולט צחוק, הוא הפולט ארשת פנים רציניים, הוא המתחיל, הוא המסיים, הוא הקם, הוא המתבקש לקום, הוא החוזר, הוא המתבקש לחזור, הוא השבוי של החיים שמחזיקים בשבוי.

מהי אנקדוטה? השבוי (גלעד שליט) מדבר על אותו ביקור בבסיס. הבקשה לאנקדוטה (לבטח) על ידי השובים, היא על מנת לעורר רגש בצד השני (שלנו) ובאותו זמן לשמש כסימן זיהוי. סימן זיהוי שעבר רק דרך אישוניו שלו ושל מי שביקר אותו בבסיס. החופש במתן האנקדוטה היא סימן לחופש מצד השובים; קוד מורס יכול להכנס אל טנק מרכבה ישן, אבל לא פה הוא המצב. אנקדוטה היא בלוטת רגש, אנקדוטה היא מחווה בין שני אנשים או יותר, היא דיבור אל עין מצלמה אבל לנימי הרגש שלה. אנקדוטה היא סיטואציה שבויה בידי הנותן אותה; תזכור/תזכיר/תגיד סיטואציה אחת ומשם כבר יידעו שאתה מכיר גם את כל המכלול, גם אם אתה לא. ישנם כאלה שמחמיאים לזמרים על אנקדוטה חבויה בתוך תקליט - נניח מעבר תופים - והאמן כבר שבוי בכך שמציין האנקדוטה מכיר את כל התקליט, דבר שלא תמיד נכון. האנקדוטה של השבוי (גלעד שליט) מציינת מעכשיו שהתקליט הוא ישראלי כולו. קרי, עבר את האנקדוטה החבויה שבין שני אנשים.

זום אין/ זום אאוט. פנימה/החוצה. קרוב/רחוק. אמצע. פוקוס חוזר לדבר עצמו.

השבוי לובש מדים של השובים אותו. המדים של הערבים כבר ממזמן לא מנומרים. פעם הם היו מנומרים; אמרו מלחמה, אמרו הסוואה, אמרו שופוני, אמרו "טעם ערבי". היום זה שקט, ירוק כהה, מערבי, על רקע קיר לבן. פעם המדים היו ב"טעם ערבי", פעם היו אומרים "טעם ערבי". וההפך.

הצחוק יוצא בספונטניות. לא נשלט, לא שבוי בידי השגרה המתבגרת של החיים. השבוי (גלעד שליט) פולט אותו בין השורות, והנה החיים לא נשלטים על ידך כמבוגר; פעם היית צוחק במהלך שיעור בבית הספר; שבוי דינו ילד שמובך מהסיטואציה, שצוחק צחוק לא נשלט. פעם - לפני שהפוליטקלי קורקט התמערב, היו צוחקים על מישהו שאמרו עליו שיש לו "טעם ערבי". ובכן צחוק בלתי שבוי (לרגע אחד, השבוי לא שבוי), הוא השלב הראשוני של האדם להתמודדות עם משהו שלא נח לו, ובעיקר - חדש לו.

20 מתאבדות תמורת קלטת VHS היא כבר תגובת הקוראים, גירסת הבמאי, ההלאה של המצב. המצב שכבר לא שבוי על ידי הרגש, אל תכניות האירוח, אל המותר/אסור. מהפרט (שכולו כבר לא פרט, אלא מדיני, משפחתי), אל הכלל. שם כבר אין שבוי, אין עם, אין מלחמה, אין צדדים, יש את המסביב. את המטא של הטקסט. יש/אין זמן הקפאה של סאטירה, יש דיונים, יש מותר או אסור. אין גם הורים.

ובסוף, צריך לזכור; יש הורים. אביו של השבוי (נועם שליט) עומד מול המצלמות ומחכה לספירה יורדת של גירסת במאי, של פריצת שידור. לידו עיתונאים שאומרים "5, 4, 3..אתה יכול להתחיל" ואומר את דבריו. "אביבה ואני", הוא אומר ולא פעם אחת. הקולקטיב מוחזר אל הפרט, אל הזוג שמחכה.

תקווה.