החדשות הטובת של מצעד ה
גאווה 2011 הן שהסיפור הכי קשה שלו היה החום הלוהט, תחתיו צעדו עשרות אלפי המשתתפים במצעד. זה בסדר, ממילא עודף לבוש הוא לא המאפיין הבולט של הטקס השנתי של קהילת ה
הומואים, ה
לסביות, הביסקסואלים והטרנסג'נדרים.
השנה דווח כי עשרות פעילים מתכננים לקיים מצעד גאווה "אלטרנטיבי", כאות מחאה על ה"מסחור" שעבר המצעד ה"רגיל". שילוב המושגים "אלטרנטיבי" ו"רגיל" באופן שכזה בתוך נושא שעדיין נחשב לנפיץ בקרב לא מעט מהישראלים שלא חוגגים את המצעד, הוא עדות שבכל זאת - בתחום היחס ל
הומוסקסואלים, ישראל נמצאת במקום טוב.
תל אביב היתה הראשונה לקיים בתוכה מצעדי גאווה, ובעקבותיה הגיעו גם המצעדים בחיפה וכמובן זה השנוי במחלוקת ב
ירושלים. גם ב-2011, תל אביב ממשיכה להיות סמל היחס המתקדם ביותר לקהילה, אך גם זו שבתוכה נעוצים פצעים מדממים כמו הרצח במועדון הברנוער. במצעד הגאווה, לפחות, כולם זוכרים את הרגעים היפים.
"הם רוצים לעשות תועבה כי היצר הרע והשטן מכניסים להם בראש להיות מתועבים והם מתגאים בזה", כך אמר השבוע הרב דוד בצרי לוואלה! חדשות במסגרת המדור "רב שיח". ספק אם 1 מתוך 10 צועדים במצעד הגאווה יודעים מיהו הרב בצרי ומהן דעותיו, אבל מתישהו, לאו דווקא בתל אביב ולאו דווקא במצעד הגאווה עצמו, כולנו נצטרך להכיר זה את זה טוב יותר, לפני שהשטן מתערב.
חשוב להזכיר, במיוחד ביום ססגוני וצבעוני כמו מצעד הגאווה, בו צועדים גם מאות סטרייטים כאות הזדהות עם אנשי הקהילה: גם כיום, הקהילה הלהט"בית בישראל נלחמת על זכויות חוקתיות, כשהיא נהנית בעיקר מהגנת בית המשפט ופחות מעזרת הכנסת.
מצד שני, ככל שההומוסקסואליות הופכת לקונסנזוס בחברה המערבית, כך גם היכולת לשלב סמל כמו דגל הלאום בתוך דגל הגאווה, נראה כמו משהו קל וצפוי יותר.
הדיון הציבורי סביב מצעד הגאווה כולל לעתים אנשים, כלל לא הומופוביים או שוללי זכויות לחד-מיניים, הנבוכים מעט מהססגוניות של מצעד הגאווה ובמילים פשוטות יותר - לא ברור להם לאן נעלמו כל הבגדים שרוב משתתפי המצעד לובשים ביומיום. רובם מכילים את זה ועוברים הלאה, לחלקם קשה להשתתף בחגיגה בשל כך. האם זה הופך אותם לפחות גאים? זו שאלה שעדיין נותרת פתוחה.
כי בכל מקום ובכל שעה - מישהו חייב לזעום על משהו, לא?
הנה עוד יום שבו לא כדאי להיתקע אחרי משאית בתל אביב.
דיווחים מהמקום אומרים שיותר מ-100 אלף צועדים הגיעו למצעד הגאווה 2011 ,שמסתיים בשעה זו בעצרת השנתית. אחרי החגיגות, המוזיקה, התלבושות והאווירה המיוחדת, ישראל תחזור לשגרה שכוללת, בין השאר, גם עיסוק הולך ורחב יותר בנושא הקהילה, זכויותיה והשתלבותה. עם נשיקה כזו אוהבת כמו בתמונה שלפניכם, אפשר להגיד שלפחות נקודת המוצא שלנו לא רעה בכלל.
צלם תגובה
הוסף תגובה
מוזיקה