שבת, 26 באפריל 2003: סוף עידן חברות התקליטים

בעולם האמנות של היום, הכף נוטה לטובת כל מה שיש לו שם: מיקום ברור על מפה מוכרת. תשובה חד משמעית לשאלה "מה זה?" היא תנאי קבלה ראשון. בעיני השאלה המעניינת יותר היא "מה זה עושה?". אני תמיד שמח פשוט להכניס דברים לפה ולגלות איזה טעם יש להם. אחד התפקידים של אמנות הוא להיות בית לדברים שאין להם שם. כשגם היא הופכת למקום שבו מה שאין לו שם לא באמת קיים, זה גורם לי להרגיש בודד.

הבכורה של "Lullaby" התקיימה בשבוע שעבר בהצלחה גדולה. הזמן הפנוי שיש לי עכשיו הוא ברכה. עבדתי כל היום על מיקס לדיסק לקטע שיצרתי למיצב רמקולים של גיא בר-אמוץ לפני יותר משנתיים - משהו שאני מתכנן לעשות מאז. זה יותר קשה ממה שציפיתי. עיקר הקטע נוצר על ידי מניפולציות דיגיטליות של נגינת מפוחית (של גיא עצמו). מה שהעניק למוזיקה מרחב היו הרמקולים/פסלים שדרכם היא נוגנה והחלל הפיזי. בפני עצמו הקטע נשמע צר ושטוח (למה זה רע? לא יודע). הוא גם ארוך מדי, אבל מסרב להתקצר בקלות - הוא זקוק לזמן כדי להתפתח.

מדונה הפיצה ברשת קבצי אם.פי 3 מזויפים של שירים מאלבומה החדש. כשאתה מוריד אותם ופותח אותם, במקום מוזיקה אתה מקבל את מדונה עצמה אומרת "מה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה?". בתגובה מישהו נכנס לאתר שלה, הניח שם את כל האלבום החדש פרוץ להורדה, והוסיף למען הסר הספק "זה מה שאני חושב שאני עושה לעזאזל".

מבחינת החוק היבש, כמובן שהזכויות על המוזיקה שלה שייכות לה בלבד, וכל שימוש שאינו בהסכמתה הוא עבירה. מכל בחינה אחרת, קשה לי לגלות סימפטיה. ראשית, יש לה מספיק כסף. שנית, הכללים שעליה היא מבססת את הטענה המוסרית העקרונית שלה הם יחסיים ונכתבים עכשיו מחדש. בתעשיית המוזיקה טוענים שהורדות של מוזיקה מהרשת הורגות להם את הביזנס. הגורמים האמיתיים למשבר אליו נקלעה התעשיה הזו הם ניהול בזבזני, ניוון, חוסר תכנון לטווח ארוך וכישלון בקריאת מפת השינויים הטכנו-אקונומית. אחרת איך ניתן להסביר את העובדה שב-15 השנים האחרונות עלות ההפקה של מוזיקה הלכה וירדה, כשבמקביל עלות ההשקה של אמן אמצע הדרך עלתה באופן תלול?

מה עושים בחברות התקליטים הגדולות? מאשימים את הילדים ובוחרים להתייחס אליהם כאל עבריינים במקום כאל לקוחות בשוק שעובר שינויים מרחיקי לכת. באופן מוזר, אלה תמיד המדונות והמטאליקות של העולם שמתלוננים. חברות תקליטים קטנות ואמנים עצמאיים יודעים איך להשתמש ברשת ככלי שמשרת אינטרסים של קידום והפצה. זה אולי נשמע כמו מסר פופוליסטי של הלאה המושחתים, אבל העובדה היא שחברות התקליטים הגדולות מנסות להיאחז בכוח בשרידיו של עידן שחלף. יחסי הגומלין בין מוזיקה לכסף עוברים מהפכה, ואין שום דבר שמישהו יכול לעשות בעניין.

סוף-סוף התפניתי לבדוק אי-מייל. הודעה מפטריק, היהודי הנודד המקורי, ששב ונפרד לאחרונה מאירופה ומתגורר וכותב עכשיו בכפר חקלאי נידח במרוקו. לא התראינו כל כך הרבה זמן. אני אפילו לא זוכר את הפעם האחרונה שנפגשנו (לונדון? בריסל? אמסטרדם?). אבל אי-מייל יש בכל מקום (באוהל באיביזה, מקום המגורים האחרון שלו, הוא היה מחבר את המחשב למצבר של אוטו). כמו כן, מאמר של קן וילבר, החכם באדם, על המצב בעיראק באתר של שאמבלה. מאלף כרגיל, על אף מסקנות מפתיעות ושנויות במחלוקת (טוני בלייר זוכה לניקוד גבוה).

לפני כמה ימים, גיא ואני במטבח אצלם בבית:

הוא: מה היתרון של גבינת צ'דאר?
אני: מי אמר שיש לה יתרון?
הוא: לכל דבר יש איזשהו יתרון.
אני: מה היתרון של צחי הנגבי?
הוא: לא לכל דבר יש יתרון.
אני: אבל הרגע אמרת…
הוא: נכון, אמרתי.
אני: אולי הוא עילוי במיטה.
הוא: זה לא יכול להיות משהו כזה, לא שהוא עילוי במיטה וגם לא שהוא טוב לב בצורה יוצאת דופן או נדיב לחבריו. זה יכול להיות רק משהו מסוג שונה לגמרי. למשל, אולי הוא יודע לשרוק נורא טוב.