אנחנו מעידים
והנה סוף-סוף: אחד אחרי השני אנחנו עולים, חמישה סרבני כיבוש, להעיד בפני בית המשפט. כבר שלושה חודשים ויותר אנחנו עובדים על העדויות האלה. אם ישמעו אותן, לשופטים לא תהיה ברירה אלא להבין שהסירוב שלנו מונע מסיבות מצפוניות כנות. העדויות יסבירו למה לאדם מוסרי אין ברירה אלא לסרב, הן יוכיחו שהמלחמה מיותרת ושהכיבוש הוא פשע, ויעשו את זה בצורה מעמיקה מאוד כל אחת מהעדויות תיארך שעתיים-שלוש.
במובן מסוים העדויות האלה הן השיא של הסירוב שלנו, השיא של שבעת החודשים האחרונים. יכול להיות שאפילו השיא של השנים האחרונות בחיינו. חבל רק, אולי, שאף אחד לא ישמע אותן, כי לא ייתנו לנו לדבר. די ברור שרגע אחרי שנעלה, יגיד קוסטליץ התובע (והשופט יאשר במנוד ראש נורא): "תקשיבו, אין לעדויות שלכם קשר לעניין הטכני שעומד כאן לפנינו. השאלה היא האם בתאריך הזה סירבתם או לא, והעדויות שלכם בכלל לא נוגעות בעניין. הן מדברות רק על הסיבות לסירוב, על התהליך שעברתם, ובעיקר על הכיבוש. אז עכשיו העידו בבקשה בנושא העומד לפנינו, או שתפסיקו כבר לדבר: סירבתם או לא סירבתם?".
אוהו כמה שהתכוננו למצב הזה. אוהו. כמה שעות תרגול הקדשנו כדי ללמוד איך להתעקש ש"הנקודה הזו מאוד משמעותית, עד היום לא נתנו לי לדבר ולהעלות את טיעוני בפני הצבא, את הסיבות לסירוב שלי, אז תשמעו רק את הנקודה הזו" (ולהמשיך לדבר), ואז "תן לי רק לסיים את הסיפור הנוסף, הקטן הזה - בלעדיו אי אפשר להבין את התהליך שעבר עליי..." (ולחזור לדבר). התעקשות התמדתית, או התמדה עקשנית, תבחרו אתם.
את הסדר שבו נעיד ידענו כבר שלושה חודשים - מה שאומר שכבר שלושה חודשים כל הלחץ היה על חגי, כי הוא מעיד ראשון. לא משנה מה תהיה התגובה, אנחנו, האחרים, נעלה לדוכן כבר מתורגלים אחרי העדות של חגי. חגי ייאבק שלא יקטעו אותו, יילחם, יתווכח. אחר כך גם לנו יהיה קשה, אבל כבר נהיה מוכנים לכל הטקטיקות של התביעה ושל השופט, נדע מה מצפה לנו ומאילו כיוונים. חגי, אפשר להגיד, הוא זה שרץ בראש הכוח וחוטף את הכדור, כדי שהמדינה תוכל להמשיך לשלוח את בניה לחטוף עוד כדורים.
האמת, היו כמה רגעים שחששנו שהג'ינג'י האהוב עלינו לא יעמוד בלחץ. בבוקר של היום בו עמדנו להעיד, הוא נראה כאילו עצביו הכתמתמים על סף התמוטטות שלושה חודשים של כסיסת ציפורניים ודאגה הותירו בו את אותותיהם. אבל הוא עלה אל הדוכן ודיבר, תחילה ברעד, אחר בביטחון מתעצם, והוא היה טוב מאוד. חגי, כפעיל שמאל ותיק, סיפר על פעילויות של "תעאיוש", על הפגנות, על סמינרים, על חברים במעצר מנהלי ועל עשרות הפרות זכויות אדם של פלסטינים שהיה עד להן (או כמו שאני אומר: "כל מה שרציתם לדעת על פלסטינים ופחדתם לשאול את גדעון לוי, כי ידעתם שהוא יענה").
אולם אז התרחש הגרוע מכל, הדבר היחיד שאליו לא התכוננו. אולי אפשר לומר: גיהנום בבית המשפט, הסוף שלנו: חגי דיבר ודיבר... אבל אף אחד לא קטע אותו. פשוט ככה - נתנו לו להעיד. כל ההכנות שלנו לקראת מלחמה אינסופית וקרב מאסף על זכות הדיבור שלנו, נתגלו כלא יעילות אל מול הטקטיקה של התביעה והשופט: פשוט לתת לנו לדבר. כך קרה, חברים, שנאלצנו, בניגוד לכל הציפיות, באמת להעיד. ועד כאן ההתנצלות, או ההתחמקות מאחריות, בפני מי שנאלץ לשבת באולם בית המשפט במשך אותן 16 שעות.
אחרי חגי עלה מתן, והעיד את העדות התיאורטית בינינו (משהו על ערכים ומוסר, אני לא זוכר בדיוק). אחריו דיברתי אני, על השפעת הכיבוש על החברה בישראל: על מלחמות מיותרות, על מכרים שמתו בפיגועים, על חוסר הרצון של אנשים לחיות בארץ, על הבגידה במורשת של הסבים שלנו, בקיצור, הכי קרוב שיכולתי להביא את עצמי בלי להגיד את המילה ציונות. או כמו ששמעתי את חגי מסכם את עדותי (שוב ושוב): "כמה עצוב זה שיהודים מתים בפיגועים, נכון? זה ממש עצוב, ממש ממש, זה עושה לי לבכות. ויש גם חיילים שמתים...". אחריי העיד אדם, ציטט את דוסטויבסקי ויצחק לאור, ובעיקר התחרה בי בכמות הדמעות שנזלו באולם במהלך דבריו (לי ולאדם היו כמה שיחות משעשעות במהלך החודשים האחרונים על משמעות העובדה שאנחנו זולים כל כך ועל כמה רחוק נגיע עם זה. אם אני לא טועה השואה ודודו טופז הוזכרו כמה פעמים בשיחה ההיא). ולבסוף: נעם. אמא שלי טוענת שהעדות של נעם היתה הכי טובה, אני טוען שהיא סתם אומרת את זה בגלל שהיא היתה הכי קצרה. בכל אופן, העדות של נעם היתה הכי סיפורית, הכי תהליכית. נעם סיפר על המאורעות והדרך שהובילה אותו להחליט לסרב, והיה מעניין לגלות שכבר בתור נער צעיר הוא היה מתעקש לריב עם כולם.
שתי ח"כיות לשעבר (תמר גוז'נסקי מחד"ש ושולמית אלוני ממרצ) ושני ח"כים מכהנים (רומן ברונפמן ממרצ ומוחמד ברכה מחד"ש) באו לשמוע אותנו מעידים. חוץ מהם באו בני משפחה, חברים מתנועות הסירוב, הרבה עיתונאים מחו"ל ומעט עיתונאים ישראליים - בעיקר התרגשנו מגדעון לוי ועמירה הס, שהגיעו לשני הדיונים. בהפסקה ניגשתי לגדעון לוי והודיתי לו על הכתיבה שלו. סיפרתי לו שהקריאה השבועית ב"אזור הדמדומים", המדור שלו במוסף "הארץ", היתה מאוד משמעותית בהחלטה שלי לסרב. גדעון ענה שאין דבר שמשמח אותו יותר מזה (חוץ, אולי, מהעדות של חגי), והוסיף שהוא זה שצריך להודות לנו ושהוא זה שמלא הערצה כלפינו. אחר כך נכנס חזרה לאולם ושמע אותנו מעידים.
בשלב מסוים אפילו השופט נשבר קצת ובכל זאת דחק באחד מאיתנו (נחשו מי) לסיים, בתואנה, מוצדקת במידת מה, שהעדות שלו הכי ארוכה. אני מניח שמעט הפתיעה אותו האסרטיביות המשונה והלא פרופורציונלית שהפגנתי בתגובה ("כאן על הפרק עומדת זכות הציבור לדעת, וגם יש לי רק עוד סעיף אחד קטן!"), אך בסופו של דבר הוא נתן לי לסיים להעיד.
לקחו כל השימוע השלישי וכל השימוע הרביעי לשמוע את כולנו, פעמיים מתשע בבוקר ועד חמש בערב. רבים וטובים נרדמו בדרך או הלכו הביתה. אין ספק, העדויות לקחו הרבה זמן, אבל הן עשו את העבודה. הצלחנו. עשינו היסטוריה. כשהכל נגמר, שותה כוס מיץ גזר, שיבח אותנו דב חנין, העו"ד, אבל הזכיר: "אל
אני סוגר חשבון
בזמן שהעדתי קרה דבר מדהים. לפני כמה שבועות (בפרק מספר 16) סיפרתי על מקרה שעליו קראתי בדו"ח של "בצלם". "בצלם" השיגו מסמכים פנימיים של הפרקליטות הצבאית ובהם פרטי חקירה שערכה עינת רון, התובעת הצבאית הראשית והבוסית של קוסטליץ התובע. במסמכים כותבת עינת רון על ירי של חיילים שהרג ילד פלסטיני ששיחק כדורגל, חליל אל מוררבי, ואז ממליצה (במסמכים רשמיים וחתומים) לטייח ולהכחיש את כל המקרה.
מה שלא סיפרתי אז הוא על התחושה הנוראית שהסתובבתי איתה בימים שאחרי הקריאה בדו"ח. עזבו שחיילים שהם בחורים בני גילי עשו כנראה "מטווח" בכדורים חיים על ילדים שסתם שיחקו להם. עזבו שבדם קר הם פצעו שניים מהם והרגו את השלישי, ילד בן 11, שהכדור שרוצץ את הראש שלו התיז חתיכות של מוח על החול מסביבו ועל החברים שלו. עזבו אפילו שהטיוח של הפרקליטות משדר לחיילים בשטח שמותר לעשות דברים כאלה כי אף אחד לא ייענש. מה שדיכא אותי, מה שבאמת חרג מיכולת התפיסה שלי הוא - איך האשה הזו ישנה בלילה? איך היא חוזרת הביתה ומכינה לילדים שלה חביתה? ביומיים שאחרי הקריאה הסתובבתי מלא בכעס עליה ועל אנשים כמותה, כעס אמיתי (כעס אמיתי זה כזה שעושה את הפנים שלי אדומות וקצת מעלה לי דמעות בעיניים, ככה אני יודע).
במהלך העדות, כשהתחלתי לדבר על מותו של חליל אל מוררבי ועל הטיוח של עינת רון, הכעס הזה עלה בי שוב, אבל אז, לפני שהספקתי להתחיל לדבר, נפתחה הדלת מאחורי, ונכנסו שני אורחים לבית הדין. שניהם במדי קבע, שניהם בדרגת תת אלוף, האשה עונדת תג יחידה של הפרקליטות. בלונדינית, די מבוגרת, מלאה. אם הייתי רואה אותה ברחוב ולא במדים בחיים לא הייתי מנחש. הם ניגשו והתיישבו על הספסל של התביעה, ליד קוסטליץ התובע, וחיכו שאמשיך לדבר.
אם היה לי ספק באשר לזהותה של הקצינה, היא נעלמה כשחזרתי להעיד, והזכרתי, מן הסתם, את השם עינת רון. המבטים שנעצו בה השופט הצבאי וקוסטליץ הבהירו לי שמי שנכנסה באותו רגע לאולם היתה לא אחרת מהפרקליטה הצבאית הראשית, שבאה לראות מקרוב את המשפט שלנו, ומתוך 16 שעות של עדויות, לא ייאמן ככל שיהיה, הגיעה דווקא ל-15 הדקות שבהן דובר בה. הסתכלתי עליה פעם אחת בזמן שדיברתי, ואחר כך פשוט הבטתי אל השופטים, מדבר עליה, לא אליה. כשהכעס הזה, הלוהט, התחיל, נתתי לו לצאת החוצה. במשך עשר הדקות הבאות זכיתי למה שרובנו מייחלים לו: לעמוד ממש מול אחד מהרעים האמיתיים האלה מהעיתון - כמו ביבי בקיצוצים שלו למשל -ופשוט להגיד לו את זה, עם כל הזעם: "זה מה שעשית וזה דבר לא מוסרי. דבר איום".
אני בטוח שאף פעם במשך הקריירה הארוכה שלה אף אחד לא התעמת ככה עם עינת רון בקשר למעשים שלה, שאף פעם במהלך החיים שלה לא דיברו מולה באופן הזה. זה הרי לא דבר שקורה לאנשים בתפקידים כמו שלה, לאנשים במעמדה, אבל זה מה שעשיתי. פשוט סיפרתי מה שעשתה ואיך טייחה והכחישה, וכמה איום זה שילד קטן מת ולאף אחד לא אכפת, וכשהכעס עלה נתתי לו לעלות, נתתי לעצמי להתרגש, נתתי לעצמי להרים את הקול. ואפילו אם עינת רון בכל זאת חזרה הביתה והכינה לילדים שלה חביתה כאילו כלום, זה לא נורא. מה שחשוב הוא שבאותו יום, בחדר של בית המשפט הצבאי ביפו, כשהיא השפילה את המבט שלה וחייכה במבוכה אל קוסטליץ, וכששניהם ישבו שם ושתקו, חליל אל מוררבי ניצח.