וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

עושים מניכור

שרון קנטור

7.10.2007 / 12:21

בקולנוע הצעיר אין מחזמר, רומנטיקה, זוהר וצחוקים. שרון קנטור הבינה את הבאסה של הקיום הישראלי בסרטי הגמר של מנשר

הקרנת הבוגרים של מחלקת הקולנוע של בית הספר מנשר בשישי האחרון הותירה אותי עם טעם חמצמץ בפה. מי שהיה שם, יבין ישר את הבדיחה. למי שלא, אספר כי בארבעה סרטים, שאורכם הכולל כמאה דקות, נספרו שני מעשי אונס, אונס עצמי אחד, שתי מיתות (אחת מהן של כלב, השניה אולי רק פציעת ראש חמורה); שני קלוז אפים של איבר מין זכרי ושלושה אזכורי שפיך, אוף ואון-קאמרה: בליעת שפיך, טפטוף שפיך ודמעת-שפיך, גולשת בעצב במורד לחיה של בובת מין שיצא ממנה כל האוויר. מכאן, אגב, הבדיחה על הטעם החמצמץ.

אבל זה רק ברמה הגרפית, ברמה התוכנית הציגו בוגרי מנשר ארבעה סרטים על ניכור: אחד ניכור חברתי, בקרב קבוצת בני נוער יוצאי חבר העמים; פעמיים ניכור עצמי: של אשה צעירה שמוצאת חן בעיני כולם ומזדיינת עם רובם ושל איש צעיר שלא מוצא חן בעיני אף אחד ומזיין בובת מין ואחד ניכור כללי: בדידותו של אדם מבוגר לנוכח אטימות בני משפחתו והסתמיות של המוות (אין דבר נורא יותר מלתת וואן-ליינרים לסרטים. מה שלא תכתוב אתה תמיד נשמע אידיוט, ואתה אכן אידיוט). עוד יש שם: עוני, כיעור, נאדים, חצ'קונים בתחת, גניבה, לכלוך, פחד, עלבונות צורבים ובגידות וכל זה מבלי להזכיר את חוסר התקווה הכללי, המוחלט, הציני במידה שהוא כואב – ששידרו ארבעת הסרטים.

ריאליזם נוקב באבו-אבוה

ההקרנה היתה טובה. הסרטים היו טובים. מבוימים טוב ("מותה של שולה" אסף קורמן), משוחקים טוב ("משעולים" של הגר בן אשר), חשובים ("כתם" של אלה שרייר) ואמיצים ("The Safety in Rubber" של עמית איצקר), יותר מ- 24 שעות מאוחר יותר הם עדיין איתי. אבל מעבר להערכה, יש בלבי גם רחמים. רחמים על ארבעה צעירים, להערכתי עוד לא בני שלושים, שבטח התחילו להתעסק בקולנוע בשנות ה- 20 המוקדמות לחייהם וכמה עצב וניכור ומוות ודיכאון יש בהם.

זה לא יכול להיות מקרי. ארבעה סרטים בריאליזם נוקב באבו-אבוה, כמו שירה מודרנית על בטונדות, נעדרים כל מימד פנטנסטי ואינם מציעים לדמויות שלהן, או לצופה, איזשהו פתח מילוט מהבדידות, העדר המשמעות, ההכרה בקץ ושאר הפינוקים המהווים את הקיום האנושי. גם כשאסף קורמן בתפקיד הבמאי אסף קורמן אומר לאביו המתייפח "קאט" – המקום בו אנחנו אמורים להיזרק חזרה אל הפנטזיה הקולנועית, להבין שזה "סיפור בתוך סיפור" – האב אינו מפסיק לבכות. שום סיפור ושום נעליים. גם כשנגמר הסרט של איצקר - בו הוא מגלם ו/או נראה מזדווג בבית מלון עם בובת מין מהדגם הזול – ועולות הכותרות, מתגלה בדידותו של היוצר: איצקר הוא הכותב, המשחק, המביים והעורך של סרטו. הוא לבד. אהבתם של שני צעירים יפים אצל שרייר גם היא אינה מצילה מכלום, נהפוך הוא.

חיים קשים, קולנוע קשה

באופן מפתיע, ישראל של בוגרי "מנשר" מציעה הרבה אזורי-ספר, הרבה רווחים, מקומות מסתור - בחסות חושך או צמחיה - בהם יכול להתרחש הפרטי והאסור, המיני והאלים. שתי דמויות נרדמות בחוץ בסרט: אביו של קורמן (יוסף כרמון) נרדם בחולות לאחר שכרה את קברה של כלבתו האהובה והגר בן אשר נרדמת בדשא, ליד מדורה מעשנת. הבית והמשפחה הם נעדרי תוכן, ה"חוץ" (זהו חוץ, לא טבע. אזורי טבע קטנים שנמצאים בשוליו של אזור אורבני. גם הצילום הישראלי משופע בנופי-כלאיים כאלו, צמחיה מטפסת על בטון מתפורר וגו') הוא מקום מפלט, גם אם המפלט הזה הוא הרסני. החוץ נושא עימו אמת. בשוליים הישראלים ממשיכים להתקיים כל הדברים שחברה צרכנית בריאה עמלה להדחיק.

יותר מבקריאה בעיתון, יותר מבהתבוננות ברחובות עירי, בשעת הצפייה בארבעת הסרטים התחוורה לי באופן מלא חשרת הבאסה של הקיום הישראלי. מילא במציאות, אבל אפילו בקולנוע הצעיר אין מחזמר, אין רומנטיקה, אין גלאמור, אין צחוקים. אפילו כוסיות או סוריאליזם אין. הכל יבש. האם הקולנוע הצעיר חש צורך להפנות עורף ברור לסינטטיות הזחוחה של הערוצים המסחריים? האם הפנטזיה עצמה, הדמיון, הצבע – נוכסו כולם לטובת איזה קמפיין או סימולקרה וכל שנותר לאותנטיות הוא הבדידות והמוות שנורא קשה למכור איתם דברים? האם הפין העירום, הזב או הרופס, הוא התשובה לסחורת הגוף הנשי? או האם, פשוט, צריך יותר כסף לארט?

כל ארבעת הסרטים זכו בפרסים והערכה ומתחילים את מסעו המאושר של במאי צעיר בפסטיבלים בינלאומיים. העולם כבר יראה שאצלנו זה לא אמריקן-פאי ולא מרו?קן-מעמול. אצלנו החיים קשים והקולנוע – כתגובה - קשה גם.

הקרנת סרטי הבוגרים של מנשר בסינמטק ת"א, שישי 14:00

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully