פרידברג ואורנשטיין

איזו מוזיקה שמעתן בזמן שעבדת על התערוכה?

אצלנו זה מובן מאליו. אנחנו שומעות את המוזיקה שאנחנו משתמשות בה כסאונד לעבודה. כשאנחנו מתחילות להתמקד בכיוון העבודה, אנחנו מחפשות מוזיקה שתתאים לה, ובוחרות מתוך הרבה אפשרויות. קורה לנו שאנחנו שומעות הרבה דברים שלא היינו מגיעות אליהם מעולם. כשהתחלנו לעבוד, היינו נכנסות לחנויות תקליטים ומקשיבות לתקליטים ישנים. היום כבר הפכנו לקאזה של יפה ירקוני וכל שירי להקת הנח"ל. אנחנו עוסקות הרבה בשירים של פעם, בשירים המכוננים של התרבות הציונית המקומית.

מה יותר מזין אתכן - טלוויזיה, ספר או סרט?

הכל, אבל בעיקר סרטים. אנחנו מתות על קולנוע, וגם על אמנות, למען האמת. האהבה לאמנות לא מובנת מאליה. זה גם מה שנמצא בעבודות, שמבוססות על ציטוטים אחד לאחד. אנחנו כל הזמן שומעות, רואות וסופגות, והחומרים האלה מתווספים כל הזמן ליצירות שלנו. העבודות שלנו מאוד עמוסות. אנחנו לוקחות הכל, מערבבות, מעכלות ומוציאות החוצה דרך העיניים שלנו. הקישורים אולי נראים מוזרים מבחוץ, אבל לנו הם ברורים לחלוטין. באופן כללי, הקולנוע הוא הדבר שהכי השפיע עלינו, בגלל המכלול של הסאונד, התמונה והתנועה. זה אימפקט טוטאלי שמשפיע כמעט על כל החושים וסוחף אותך. אנחנו אמנם לא מנסות ליצור קולנוע, אבל זהו מקור העל של ההשפעות עלינו.

מה הייתן משנות ברחוב מגוריכן?

לימור (אורנשטיין): אני גרה ברח' יונה הנביא. הבית שלי קרוב לשוק הכרמל ולים ואלה הדברים הכי חשובים שיש. לעומת זאת, הייתי משנה את המראה של הרחוב, הוא מוזנח ורוב הבתים מטים לנפול. הייתי מוסיפה לו עוד מקומות של פעם. למשל, יש ברחוב כמה מספרות ישנות ויש ספר שעומד עם מיקרופון ושר קריוקי במספרה שלו. משמח אותי לראות דברים כאלה ברחוב. הייתי שמחה ליותר שקט, בעיקר בשישי בלילה.
אלונה (פרידברג): אני גרה ברח' מוהליבר בהרצליה. הייתי מעיפה משם את כל המכוניות ושמה קיוסק מתחת לבית. הייתי מביאה לשם גם קפה שכונתי, זה חסר לי מאוד. ואולי גם איזה מפעל קטן בשביל הנפש. הייתי מקרבת לשם גם את הים. אולי הייתי מעבירה לשם את דרום תל אביב.

למי הייתן מכניסות מכות?

אלונה: לימור לא היתה מרביצה לאף אחד, ואני, לעומת זאת, הייתי מרביצה לכל אדם שני. בעיקר למי שאני לא מכירה. צריך איכשהו לשחרר לחץ ואני לא מוצאת מקומות כאלה בחיים שלי. אם היה אפשר לתת מכות בלי שיהיו לכך תוצאות ובלי צד שני קונקרטי הייתי מרביצה לכל מי שמעצבן אותי.

מה ההתמכרות שלכן?

לימור: קודם כל, הילד שלי בן השלוש. חוץ מזה, בגיל 17 התחלתי עם סיגריות וקפה ומיד התמכרתי.
אלונה: נראה לי שכמעט כל דבר גורר התמכרות, כל דבר מהנה - סיגריות, קפה, טלוויזיה, קולנוע, מוזיקה, נהיגה. אני מתמכרת לדברים שאני לא יכולה בלעדיהם. אני מכורה למחשב שלי. עכשיו הוא בתיקון, אז אני נכנסת לחדר כל חצי שעה ויוצאת ממנו בעוגמת נפש.

את מי הייתן מזמינות לדרינק על חשבונכן?

את בני זוגנו והחברים שלנו. מגיע להם. בתוך החיים העמוסים האלה, המובן מאליו פשוט לא קורה. החיים כל כך בלתי אפשריים ולא מתחשבים בזה שחי אותם, ולכן היינו מזמינות את אלה שהכי מגיע להם, את הקרובים אלינו ביותר.

מי הייתן רוצות שיראה את התערוכה שלכן, חי או מת?

כולם, מה זאת אומרת? אנחנו עושות אמנות כדי שיבואו לראות אותה. היינו שמחות אם כל מושאי הציטוט שלנו, ג'ספר ג'ונס, פולוק, ולסקז וכן הלאה, היו הופכים לאדם אחד והיו באים לראות את התערוכה.

אלונה: אני גולשת לאתרים שמדהימים אותי ומעוררים אותי, ואני בדרך כלל לא חוזרת פעמיים לאותו מקום. יש משהו באינטרנט שממוטט כל היררכיה מוכרת. כל אחד יכול להעלות כל דבר ויהיה לזה קהל. זה מרחב דמוקרטי, וחוסר ההגמוניה הזה מרתק בעיניי.

www.bumfights.com - קבוצה חתרנית שמחוללת קטטות המוניות, מתעללת בהומלסים ומתעדת הכל. אני רואה אג'נדה במעשים שלהם. כבורגנית שרואה את הסרטונים שלהם, זה מעורר בי שאלות לגבי סוג החיים שאנחנו מנהלים, לגבי בידור בכלל ובידור באינטרנט בפרט.

www.bodyworlds.com/en/pages/home.asp - תצוגה אנטומית של גופי אדם, על שלל סוגיהם.

http://labweb.education.wisc.edu/room130/ - Room 130 הוא פרוייקט שמקדיש את עצמו למחקר תרבות דיגיטלית ועיצוב דיגיטלי.

לימור אורנשטיין (35) מגיעה ראשונה. היא מתיישבת ומתנצלת קלות בשמה של אלונה פרידברג (34) ש"הגיעה הביתה נורא מאוחר והיא בטח תכף תגיע". לא קל לקבוע עם שתי אמניות שהפכו לקונצרן וידאו משותף. שתיהן חברות טובות עוד מסוף המילניום הקודם, מימי הלימודים במדרשה. שתיהן מלמדות היום במדרשה ועובדות בתחומים שנושקים לאמנות ברוחם, וליציבות חשבון הבנק בגופם.

לפרידברג חנות חרוזים ברמת השרון, אורנשטיין עובדת במשתלה שנמצאת בקצה אותו רחוב ואיציק, הבעל של אלונה, מצלם להן את כל העבודות מאז שהחלו ליצור במשותף. כששלומי, הבעל של לימור, הצטרף למשפחה המורחבת, גם הוא נקרא לדגל. הן מתראיינות יחד, מגבשות יחד תשובה, מתקנות ומוסיפות ומשלימות משפטים אחת לשנייה, כמו בעבודות הווידאו שהן מציגות בתערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות משנת 2000. בפגישה התגלה שהדימוי המפורסם ביותר שלהן - שתי נשים קצוצות שיער ומחומצנות לעילא, נעלם. אורנשטיין מסבירה שהחמצון ירד כבר מזמן, אבל עדיין מצפים לפגוש אותו. הן משתדלות בדרך כלל לתאם את השיער ביניהם בכל עבודה. וזו, רבותיי, מחויבות אמנותית.

בעבודה הנוכחית שהן מציגות במוזיאון הרצליה - Super Music MegaMixer - אחד ממקורות הציטוט הגדולים הוא משחק מחשב דינמי שממוקם בקניונים שונים. פרידברג ואורנשטיין צילמו את עצמן משחקות במכונות כשברקע מתנגנים שירי א"י הישנה והטובה, לצד אזכורים של יצירות קלאסיות מעולם האמנות. "בליל הדימויים עוסק בפערים שבין החיים והאמנות, העבר והווה, התקווה והמציאות, במעין פנטזיה מקומית עקומה", אליבא דקומוניקט התערוכה. עד ה-21.5, מוזיאון הרצליה.